בשנה האחרונה עברתי טלטלה אדירה.
ירדתי 40 קילוגרם.
התגרשתי.
הוצאתי מחיי אנשים רעילים שפגעו בי.
למדתי, לאט ובזהירות, לאהוב את עצמי מחדש.
היום מצאתי משהו – פריט קטן, אבל עמוק – שגרם לי להתפרץ בבכי. לא מתוך חרטה, אלא כי פשוט לא דמיינתי שזה יקרה לי.
אף פעם לא חשבתי שאתגרש.
תמיד רציתי להתרחק מהדפוס של אמא שלי – אנחנו ארבעה אחים מאבות שונים.
אני אוהבת ומעריכה את אמא שלי מאוד, היא גידלה אותנו לבד במסירות, אבל עברנו תקופות קשות – גברים שבאו והלכו, ריבים, מתח תמידי בבית.
אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי אותה מאושרת בזוגיות.
בגלל הילדות הזאת, היה בי צורך עמוק – רציתי בעל שיאהב אותי, שידאג לי, שיהיה יציב.
מצאתי כזה.
חשבתי שמצאתי.
הכרתי אותו מילדות.
היינו באותה חבורה ברחובות בת ים. אפילו קבענו דייט בגיל 15 (הוא הבריז, אני לא זוכרת את זה).
אולי אז זה לא היה הזמן.
בגיל 22 הוא צץ לי בפייסבוק, אחרי הרבה שנים. הייתי מותשת, אחרי מערכות יחסים לא פשוטות, רציתי אהבה אמיתית.
התחלנו לצאת, והייתה התרגשות, היו פרפרים.
אבל בדיעבד, אני לא חושבת שאהבתי אותו כגבר.
אהבתי אותו כחבר טוב, כאדם נדיר, כמשפחה שבחרתי. הוא היה עוגן עבורי במשך 11 שנים.
בחרתי להתגרש, כי הבנתי שמגיע לשנינו יותר.
הוא ראוי למישהי שתתאים לו באמת, ואני – למי שיביא לידי ביטוי את כל מה שאני צריכה.
בניתי אותו עם השנים לפי הצרכים שלי, אבל עמוק בפנים רציתי גבר חזק, מוביל, שייתן לי להיות לפעמים חלשה.
הייתי קשה אליו, לא מתוך רוע – פשוט כי משהו בי ידע שזה לא זה.
ומה שבר אותי היום?
מצאתי את הטבעות.
טבעת האירוסין וטבעת הנישואין.
שכחתי מהן. שכחתי שהן היו פעם על האצבע שלי.
שכחתי שהן סימלו שייכות – לגבר שחשבתי שיהיה איתי לכל החיים.
כשהתחתנתי, זה מה שרציתי. זה מה שאיחלתי לעצמי מאז שהייתי ילדה.
אתה כנראה אף פעם לא תראה את זה,
אבל תודה על מה שהיית בשבילי.
על הבית, על החברות, על הרגעים היפים, על הלב הטוב שלך.
תמיד תהיה חלק מהסיפור שלי – גם אם הדרך שלנו נפרדה.