אנחנו תמיד מתווכחים מי אוהב את מי יותר.
(אני אוהבת אותו יותר, לא יעזור לו כלום.)
אחרי עוד אחד כזה, צחקתי ואמרתי לו:
" לך לתחת."
בלי למצמץ הוא ענה לי:
"סבבה. תנקי אותו. אני אשתמש בו היום."
חממ לא לזה התכוונתי. אבל הוא אומר אני מבצעת.
בצמוד לאסלה יש לי צינור עם זרם חזק. אני כמעט ולא נוגעת בו.
אבל הפעם הפעלתי אותו.
והזרם...
לא תכננתי.
גמרתי.
פעמיים.
בלי רשות.
כולי רועדת, לא יודעת אם מהעונג או מהידיעה שזה לא יעבור לי בשקט.
אספתי את עצמי. ורשמתי לו הודעה:
"עשיתי טעות קטנה, אדוני.
הייתי ילדה רעה...
וגמרתי."
והוא כתב לי:
"זונה מושלמת וכנה שלי."
ואני, כמו טיפשה ממשיכה להתוודות, כאילו אני מציעה את עצמי לשריפה.
"פעמיים גמרתי... אני עדיין רועדת..."
והוא ענה:
"זונה חרמנית חסרת איפוק שלי."
ידעתי. אני הולכת לחטוף.
חשבתי על הסרגל שלו.
חשבתי שאולי זה מה שיבחר.
והאמת?
הייתי מוכנה.
התקלחתי. ניקיתי כל סנטימטר.
שמתי עליי בגד גוף תחרה אדום.
19:30 – השעה שקבענו.
אני בתנוחת המבל, מחכה.
הוא נכנס.
כל פעם שהוא פותח את הדלת הנשימה שלי נעלמת.
הגוף רועד עוד לפני שהוא נוגע בי.
אני מתקרבת, מורידה לו נעליים, ואז בגדים.
מחבקת. מתמוססת.
והוא שואל:
"עשית מה שביקשתי ממך?"
אני מתגרה בו בכוונה:
"חממ... מה בדיוק ביקשת, אדוני?"
הוא לא מחייך. רק שואל:
"לאן שלחת אותי היום?"
"ל... לתחת, אדוני."
"וניקית אותו?"
"ברור, אדוני. אני מוכנה בשבילך."
ואז הוא מנחית את גזר הדין:
"יופי. עשית את זה לשווא.
אני לא הולך לזיין אותך היום.
וגם כל השבוע את לא גומרת.
גם כשנזדיין את לא גומרת. זה העונש שלך."
הגוף כבר בוער.
אני תמיד חרמנית.
אם היה אפשר להזדיין 24/7 לא הייתי עוצרת לרגע.
וכל אותו ערב אני כלבה מיוחמת.
נמרחת עליו, נצמדת, מנסה לשפשף את עצמי עליו, על הרגל שלו, על הזין שלו.
מתחננת שיחדור אליי.
אבל הוא?
כמו אבן.
לא נשבר.
לא מרחם.
הוא מחנך אותי.
מכוון אותי.
מזכיר לי שאני שייכת.
שאני שלו.
וכל מה שאני מרגישה באותם רגעים
זה תודה.