יש לי פנטזיות. הרבה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי מאוד מינית. אני אוהבת סקס. אוהבת זין.
אבל בשנים האחרונות, לא הייתי מחוברת לעצמי בכלל.
כשהייתי נשואה, לא קיבלתי מענה לצרכים שלי.
נכנסתי לדיכאון, מצאתי נחמה באוכל, והשמנתי מאוד.
במשך עשור שלם רק "הייתי קיימת". לא הרגשתי.
לא הרגשתי סקסית. לא רציתי סקס.
הייתי שוכבת עם הגרוש שלי פעם בחצי שנה, מתוך חובה.
כי בכל זאת, הוא היה מביא כסף הביתה.
ושנאתי את עצמי. שנאתי את איך שאני נראית.
ושם, בתוך כל השנאה הזו, התחילו גם הבעיות הבריאותיות סכרת, עייפות, ריקנות.
ואז קיבלתי מרשם לאוזמפיק, והחיים התחילו לזוז.
התחלתי לרדת במשקל, והגוף שלי חזר אליי.
אבל יותר מהגוף, חזרה אליי האהבה לעצמי.
חזרתי להרגיש. חזרתי להרגיש אישה.
מינית. סקסית. נחשקת.
התחלתי לקבל מבטים ברחוב, ולא הבנתי כמה התגעגעתי לזה.
הבנתי שאני רוצה להרגיש נאהבת, נחשקת, רוצה גבר שיתחרפן ממני.
ואז הבנתי, אני כבר לא רוצה את הגבר שאני חיה איתו.
אז נפרדנו. בטוב. כחברים.
הוא אדם זהב. ואני מצטערת שלא הצלחתי לאהוב אותו כמו שמגיע לו.
אבל מיניות, בשבילי, זה לא משהו שאפשר לוותר עליו.
זה בלב שלי. זה בדם שלי.
ואז גיליתי את עצמי מחדש.
הבנתי שאני פשוט... חיה.
חיה את הסקס, מתה על תשוקה. אוהבת שמספקים אותי. אוהבת שיורדים לי. אוהבת שמפנקים אותי.
אוהבת לשמוע גבר נאנח מהעונג שאני גורמת לו.
אוהבת להרגיש שאני שולטת לו על כל החושים.
והפנטזיות? יש לי כל כך הרבה.
חלק פשוטות, כמו סקס חפוז בשירותים של מועדון.
חלק משוגעות הרבה יותר.
ואני רוצה לממש את כולן.
והכי כיף?
שיש לי עכשיו גבר מטריף.
שאני אוהבת.
שאני חרמנית עליו בלי הפסקה.
שאני מוכנה להזדיין איתו בלי סוף.
וכל מה שאני רוצה, זה לחיות איתו את כל הפנטזיות שלי. וגם את שלו.