עלילות אילונה

כשהייתי ילדה, בערך בת שש, ראיתי לראשונה סצנה שנחרטה בי.

ילדה מהבניין ליד ישבה עם אבא שלה על ספסל. הם אכלו משהו מתוך שקית, דיברו, והיא פשוט הניחה את הראש על הכתף שלו.

עמדתי שם, קפאתי. זה לא היה קנאה, זה לא היה עצב. זו הייתה הפתעה. גילוי.

פתאום ראיתי איך זה יכול להיות אחרת, שקט. רוגע. בלי עיניים שרצות לכל הכיוונים, בלי דריכות מתמדת. היא לא הייתה במשמרת.

היא פשוט הייתה.

ואצלי… לא היה את זה.
אבא לא היה. וככה גדלתי להיות ילדה ששומרת על עצמה, שנמצאת תמיד בכוננות.

למדתי לסרוק, לפענח, לשאת לבד.

וככה הפכתי לאישה חזקה.
אני שולטת בכל חלק בחיים שלי. יודעת להחזיק, יודעת לנווט, יודעת לשמור על עצמי ועל אחרים.

אנשים מסתכלים עליי וחושבים, "היא ברזל".

ואני באמת כזאת. חזקה, עוצמתית, תמיד עם הגב זקוף, תמיד עם שליטה מלאה.

אבל עמוק בפנים… יש בי גם רצון אחר. רצון להיות קטנה. עטופה.

רצון לדעת שיש מישהו חזק ממני, שמולו אני יכולה לשחרר את כל השליטה, לנשום באמת.

לא להיות זו שתמיד נושאת, אלא זו שמונחת בזרועות. לא להיות החומה, אלא זאת שנשענת עליה.

והפער הזה שבי, בין השליטה היומיומית שלי לבין הצורך להתמסר, הוא לא חולשה. הוא חלק ממני.

אני לא רוצה להפסיק להיות חזקה. אני רוצה שיהיה לי מקום שבו אני יכולה להיות גם חלשה.

מקום שבו אני לא חייבת לעמוד זקופה, אלא מותר לי ליפול, והוא זה שיתפוס אותי.

כי כמה שאני שולטת בחיים, ככה אני כמהה למסור את עצמי ברגעים האינטימיים.

כמה שאני מחזיקה, ככה אני רוצה שישחררו אותי מכל זה, ויעטפו אותי.