יש לי פחד כזה בלב.
פחד לאבד אותו.
פחד שאני לא מספיקה לו.
פחד שיום אחד הוא יקום וירגיש שדי, שזה עבר לו.
פחד שהוא ימצא מישהי אחרת שתרגש אותו יותר.
אבל יש לי גם פחד אחר,פחד שהוא לא יספיק לי.
שאני ארצה יותר, שאתגעגע למשהו שאין לי מילים להסביר.
שהוא לא יעמוד בקצב שלי, בקצב של התשוקה שלי, של הצורך שלי.
ואני אסגר, בדיוק כמו שקרה לי עם הגרוש שלי.
אני נלחמת בזה, כי אני יודעת שהוא לא הוא.
הוא לא ההוא שגרם לי להתנתק לאט־לאט מעצמי.
הוא אוהב אותי באמת, אני מרגישה את זה בכל נגיעה שלו.
אבל הראש שלי לפעמים מבלבל אותי,
זורק אותי אחורה.
מעלה פחדים ישנים שאני לא מצליחה להשתיק.
ואז הוא מסתכל עליי,
שם לי יד על הפנים, מנשק אותי כאילו הוא קורא את המחשבות שלי.
וברגע הזה הכל נרגע.
אני מרגישה שוב שאני שלו,שהוא רואה אותי.
עד הפעם הבאה שהמוח שלי יתחיל להשתולל.
עד הפעם הבאה שהאהבה הזאת תכאב לי מרוב שהיא גדולה.
כי היא באמת ענקית.
כזאת שאוכלת אותי מבפנים,שמפחידה ומרגיעה בו זמנית.
ואולי זה מה שעושה אותה אמיתית.