עלילות אילונה

אתמול היה לנו ריב רציני.
ריב שהוציא החוצה את כל מה שישב בינינו הרבה זמן, אצלו, אבל בעיקר אצלי.
אני באמת אישה טובה.
אני נותנת מעצמי בלי לחשב, בלי לעצור, לפעמים עד כדי טיפשות… אבל רק כי אני מנסה להוציא רגש.
לא רק דביקות ואהבה.
יש עוד רגשות.
קנאה, לדוגמה.
וכשגבר מקנא. זה עושה לי משהו, זה מרגיש לי שהוא באמת אוהב אותי.
הכול התחיל מהיציאות שלי לדאנג'ן.
מהצורך שלי לזוז, לרקוד, להשתחרר, לא להיות בבית לבד בסופי שבוע כשהוא עם הבת שלו.
ופתאום, הוא השווה את זה לזה שאני לא אוהבת שהוא מדבר עם האקסיות שלו.
אקסיות שהפכו ל"ידידות".
אני לא מאמינה בחברות בין גבר לאישה, בטח לא כשיש שם היסטוריה, בטח לא כשיש לייקים לבחורות חצי ערומות, בטח לא כשאלה נשים שהוא זיין.
ואני עדיין לא מבינה איך הוא לא קולט כמה זה לא נעים לי.
להשוות את זה לזה שאני יוצאת עם חברה?
זה מיותר. זה לא אותו דבר בכלל.
אני יוצאת כדי ליהנות, להתאוורר, לראות סשנים, לנשום.
זה לא קשור לגברים אחרים.
זה קשור אליי.
הריב הזה פירק אותי.
צעקנו אחד על השנייה כמו משוגעים.
רציתי שיילך… ובאותו רגע בדיוק פחדתי שיילך באמת.
פחדתי לאבד אותו.
פחדתי לאבד את האהבה שלו.
ואז זה היכה בי,
כל ריב כזה מרחיק אותנו קצת יותר.
וכל המרחק הזה שוחק לי חלק אחר בזוגיות הזאת:
את השליטה.
את המקום שבו אני אמורה להיות שלו.
נשלטת שלו.
מתמסרת לו.
בזוגיות אני אוהבת אותו עד כאב.
אבל אני כבר לא מרגישה שלו.
אני מרגישה שהשולט שלי נעלם איפשהו בדרך.
שמה שהיה בהתחלה, כשהוא השתמש בי איך שרצה, כשהייתי שלו ב־200 אחוז, פשוט התפוגג.
ועם זה הלך גם הסף כאב שלי, וגם היכולת שלי להיכנס למנטליות נשלטת.
כי כדי להרגיש נשלטת, אני צריכה להרגיש שלו.
ובזמן האחרון… אני לא.
בת הזוג שלו?
כן.
אוהבת אותו בטירוף.
רועדת מהמחשבה לאבד אותו.
אבל השליטה?
היא חסרה לי.
והוא, השולט שהיה לי בהתחלה, חסר לי אפילו יותר.