עוברת עליי תקופה מוזרה.
אין משהו אחד שאני יכולה להצביע עליו ולהגיד: “זה הבעיה”.
פשוט אין לי כוח לכלום.
העבודה מעייפת אותי, אותם לקוחות, אותם אנשים, אותו רעש.
אני כן אוהבת חלקים ממנה, את הקידום, את האנשים החדשים, אבל אין בי כוח להיות שם באמת.
גם בבית, הדברים שפעם אהבתי כבר לא מדברים אליי.
פלייסטיישן, סדרות, סרטים, הכל מרגיש כבד, מיותר.
נשארת רק עם הניקיונות ועם עצמי על הספה, גוללת בלי סוף.
אפילו חדר כושר, שהיה חלק ממני נעלם.
המנוי מוקפא כבר חצי שנה, כמוני.
ואז מגיעה התחושה הזאת,
שאין לי מה לתת לעולם הזה,
שאני פשוט קיימת,
מעבירה עוד יום ועוד יום.
הדבר היחיד שמחזיק אותי, זה הוא.
החלום שלנו לגור יחד, לבנות בית, לעצב חיים משלנו.
לחכות לרגע שבו נהיה באמת ביחד, לא רק בין לבין.
אבל זה עוד רחוק,
ויש עוד שנה שלמה לעבור עד אז.
ואני?
פשוט תקועה באמצע, בין מה שיש, למה שאני מחכה לו.