כן כן, אני יודעת שכבר נמאס לכולם מהלאבי דאבי שלנו, אבל אני פשוט לא יודעת איך עוד להוציא את הרגש הזה מהגוף שלי. הדרך שאני מכירה זה או לכתוב לבלוג, או פשוט לאכול אותו בביסים קטנים, ולאכול אותו זה לא אופציה, כי אני לא יכולה אפילו שנייה בלעדיו.
אז אני כותבת.
אני אוהבת אותו. באמת אוהבת, ברמה שאין מילים בעולם שיכולות להסביר עד הסוף את מה שאני מרגישה אליו. מהרגע הראשון הרגשתי איתו בבית. מהרגע הראשון הייתי אני, בלי מסכות, בלי לנסות להיות מישהי אחרת כדי שיאהב אותי. ואני יודעת שהוא אוהב אותי בדיוק ככה, עם כל הפאקים שלי… ויש לא מעט.
אני אוהבת אותו כי הוא בן אדם מדהים, חכם, מתחשב, מצחיק ואוהב. אני מאמינה בו ויודעת שהוא ישיג כל מה שהוא ירצה בחיים האלה. הוא גורם לי לרצות דברים שלא רציתי עם אף אחד אחר.
יש לו מבט כזה שמרגיע אותי בלי מילים, כאילו אומר לי: “הכל יהיה בסדר, אני כאן לידך.”
כשהוא חוזר הביתה, משהו בי נרגע. הכל מרגיש שלם יותר. אנחנו יכולים להיות הכי שטותניקים בעולם, לצחוק על שטויות, לרקוד באמצע הבית כמו משוגעים. הוא יעשה לי איזה ריקוד מפגר, אני אצחק ואקרא לו מפגר, והוא יענה לי “שלך, שלך לכל החיים”.
אני אוהבת שהוא אמיתי איתי, כמו שאני אמיתית איתו. אנחנו מדברים על הכל, פתוחים אחד עם השנייה, לא מתחבאים מהרגש שלנו, גם כשהוא כואב לפעמים. זה לא מובן מאליו בשבילי, וזה בדיוק מה שעושה את זה כל כך אמיתי.
אני אוהבת כל חלק בו, את הגוף שלו, את הריח שלו, את הקרבה שלנו, את הרגעים הקטנים והלא מושלמים. הוא הרוגע שלי, המקום הבטוח שלי.
ואולי הכי חשוב, איתו אני לא מרגישה שאני צריכה לרדוף אחרי אהבה או להוכיח את עצמי. איתו אני פשוט אני ואהובה.
ואני יודעת שהוא נועד בשבילי.
ואני בשבילו.
וזאת התמונה הראשונה שלנו ביחד 💜