יומנו של מאסטר לייט

בשבוע שעבר נרשם תקדים, שלא לומר התקדמות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי להוביל את זה למחוזות, מממ, נעימים, בלי להיעזר בה. מנטלית, אני מתכוון.
זה אולי נשמע מטופש, אבל זה לקח לי הרבה זמן. כלומר, לא הייתה לי שום בעיה להתחיל לגעת לעצמי בפיפי ולחשוב על מישהי אחרת אבל ברגע האמת, או קצת לפניו, אתה לא רוצה לעשות למישהי טובה, במיוחד לא שאתה לבד ולא חייב לאף אחת כלום.
אז היא הייתה שם, במלוא תפארתה והדרה. וכשבאמת רציתי להרגיש את עצמי נוקשה, מוכן, רעב, על סף פיצוץ, הזמנתי אותה ממחסן התלבושות והמחשבות האפלות כדי לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב.
והנה, הסתדרתי בלעדיה. פעמיים אפילו.
וזו דרכו של עולם, ובעצם מי שהחליט (מפחד, אבל החליט) זה אני, ולא מדובר בעניין הרה גורל, רק באוננות, אבל הנה, לקח לי זמן להוציא אותה משם.
מחר זה חודש מאז הפעם האחרונה שעשינו סקס. וזה חודש רק בגלל שהיה פה פברואר, שהוא חודש קצר.
ועוד מעט אני כבר אספיק לספור. ואני אהיה שם, פיזית לפחות, אבל כנראה שלא אדע יותר מדי על ההתחרשויות. שזה לגיטימי, אבל גם מבאס.
ואני הולך קצת על ביצים. מנסה לחשוב מה מותר ומה אסור להגיד. מה יציק, מה יכאיב, מה ינג'ס. יש פה מציאות חדשה ושנינו מנסים להתרגל אליה.
להגיד שאני לא חושב עליה דברים מגונים? טוב, נו, יש גבול לכל תעלול, אבל אני מנסה לרסן את עצמי ולא להעיר לה הערות.
והיא יפה. אללי, היא לגמרי יפה. הפנים שלה בהירות והעיניים קורנות והיום היא אפילו רצתה לנשק אותי, אבל לא עשתה את זה, וידעתי שזו הייתה (אמורה להיות) נשיקה ידידותית ובכל זאת, נצבט לי הלב.
ושיתפנו פעולה, ככה, בקטנה, וראיתי אותה עובדת. מקצועית, מצחיקה, מבריקה. ורציתי לרחרח לה קצת מאחוריי האוזניים או ללחוש לה מילים גסות וידעתי שזה מה זה לא לעניין, אז עצרתי את עצמי.
כי זה הדבר הנכון בסיטואציה הנוכחית. כי אין דרך אחרת (ואם הייתה, אז בחרתי לא ללכת בה).
טוב, די, אני משתפך יותר מדי. נעצור כאן.