כשאתה מתהלך חסר לב, העיר השוקקת כמו מאחורי וטרינה
כשגופך קל קללה קל לה
כשאין דמעות והגרון חנוק ושום מילה לא תצא
פיך לא יפעה, אתה לא יפה
אתה לא רוצה לאהוב יותר
אתה לא רוצה כלום
'מוות הרצון' יש שיאמרו הוא הלב השבור
ופה רבינו יחייך ויגיד לך שבמותו של הרצון נולדת נשמה חדשה
- אני עדיין מתאבל רבי, אני לא יודע מה אני הורה ומה יוולד לי
צירי הלידה האלה קורעים אותי לקרעים
כשאתה מפטפט ובאוזניך דממה דקה כמו מוניטור של אדם מת
כשבכל תזכורות את שאיבדת
כשאתה לועג לדרמה הנכתבת מול עיניך ואתה ספוג אשם
כשאין מה להקריב עוד כי את מיטב הצאן וחלביהן נתת
את דמך באדמה השקית ואת עצמך זבחת.
כשהרסיסים של הלב מנצנצים בחלומות
שם אתה רואה את התכשיט היקר שלך תלוי על צווארו של אחר
כשהם פוצעים אותך יותר מהר וחד מתער
שריטות קפואות על לב חם מדמם
הנשימה נעתקת שוב ושוב
אתה שוכח לנשום
אתה שוכח ומאבד
אתה שוכח את הלב שהסב לך כאב
כי כל הנאה היא הלוואה
והתשלום שורף את המגע שלך בעצמך
אתה לא מוצא נחמה בכלום
התיאבון כמו קרה למישהו אחר
התשוקה קבורה מתפוררת בין גבישי עפר היאוש שלך
אין עוד מה לחיות בשבילו
אין בשביל מה לקום
אין בשביל מה להתאמץ
אין בשבילי או אין אותי
לב דואב זה הכי כואב
אין בך כוח לשנוא או לכעוס
חידלון
שמו האמצעי של המוות.
כגודל ההנאה כך גודל הפירעון
הפורענות שמשמשה ובאה על לבך
כמו חיכתה שתחזור להרגיש כדי להגיש
את התשלום, שטר חוב שהחשיך את עיניך.
ואתה מחייך דומם
חושב על המילים שלא יתארו לעולם,
רק ממשמשות דרך וילון הדימויים שפרסת לתפארת אהבתך המוטלת דוממת מתה.