היא לעולם לא תדע. מיה גיל בן טוב.
בחדרי הבית שלה לא עפים שום צלליות רעות ומדלגים על הקירות. לה יש איש שישים את חייה בכפות ידיו. וישמור.
את כפות ידיו הוא שם על צווארי ובודק כמה חזק זה חזק מדי.
והיא יפה מאוד ואין בה כתמים שהשאירו עליה אנשים אחרים. והיא בחרה בו בלי שאלה הציבה עובדות ונהיו זוג. נותנת לו מרחב ונשימה.
״את עוצרת לי את הנשימה לפעמים״- הוא לוחש לי יום אחד כשהכל בינינו בוער.
וזורמת מוסיקה ולפעמים במקום דם אני מרגישה את המילים שלו בורידים. והן לוחשות- ״אף פעם לא פגשתי מישהי כמוך.״
אף פעם לא האמנתי לאף אחד כמו שאני מאמינה לאיש של מיה גיל בן טוב.
ואז הוא אומר- ״את יודעת שעוד שבוע רק אוהב אותך יותר, נכון? ונתקרב יותר, נכון? אני צריך לחזור הביתה.״ והאוויר לאלפית השניה עוצר במקום והמיטה שלי כמו שוקעת.
ואני יודעת שבמיטה שלהם, מיה גיל בן טוב ישנה, צורת עובר, ותיכף הוא שב אליה והיא תצטנף וכל הגומחות שפעם נתנו לי בית יחזרו למקומם הטבעי.