אותגרתי לכתוב את הבלבול שלי.אותו הבלבול שבגללו איני כותבת, ששתה לי את ההשראה.
מרגע שהבנתי שהוא הולך להיכתב, לא היתה ברירה אלא לצאת לריצה שתכתוב אותו.
כבר תקופה שאני לא מצליחה ליישב סתירה שבתוכי.
אין לי הרבה ידיעות מוחלטות בתקופה הזו. הכל מהווה כר לבדיקה, לבחינה, להפיכה על כנו וגילוי מחדש. אני עסוקה בהפרכת מבנים פנימיים וערעור (וגם הרהור וגם עירור) אקסיומות נפשיות. אבל דבר אחד הבנתי - אני רוצה לדעת שאני ייחודית, שאני לא אחת מיני, שאני בלתי נשכחת. אני זקוקה להרגיש שאי אפשר שלא להבחין בי. אני ניזונה ומתודלקת משמות התואר שניתנים לי בהקשרים אלו ומתמלאת בחוסר סבלנות וכעס מול חוויות הפוכות.
אני מונו בעולם של סטריאו וזה לוחץ לי על הכפתורים.
מרחב הבדס"מ חדש עבורי. playground של חוויות קיצון.
אולי זה קשור לאיך שנכנסתי לעולם הזה, בהטבעה שנוצרה בי במפגש הראשון עם הבדס"מ. כמו תבנית או הבניה - הנה, פה עושים ככה!
התמסרתי באמון מוחלט לפרטנר שלא הכרתי על סמך אינטואיציה מהתכתבות של גג עשר דקות לפני. איתו הסכמתי לראשונה לפתוח בתוכי חלקים רדומים. מאז כאילו אני משחזרת חוויות קצה - מתמסרת במתן אמון מוחלט לחוויות ראשוניות וייחודיות.
חברה שאלה אותי - אבל תגידי, את לא מפחדת?
ופתאום שאלתי אני את עצמי - למה בעצם אני לא מפחדת? אני אמורה לפחד.
תכלס, גם קרה לי משהו מפחיד שהיה אמור להוריד אותי חזרה לקרקע ולא ירדתי.
ממשיכה to poke the inner bear.. מתעלמת מקולות ההגיון והאחריות.
כאילו יש שיעור שהנפש שלי משתוקקת ללמוד ולא מצליחה.
אותו התרגיל במבחן שמדלגים עליו ומשאירים לסוף, אבל בסוף כשחוזרים אליו - אין מושג מה לעשות איתו. הוא תמיד מחכה שם בסוף.
אז לקפוץ שוב ראש למשהו חדש? או לעשות את זה הפעם אחרת?
התמסרות כמשתנה בינארי או רציף? האם למנן? האם בכלל אפשר?
לתאם ציפיות או להתמסר לספונטניות התשוקתית הסוחפת?
אמון או טמטום?
הסטינג של המפגש הבדס"מי, להתרשמותי, מהווה קטליזטור לאינטימיות עמוקה. קפיצת ראש לעומקים של חיבור וקירבה כבר בדייט שני.. לפעמים אפילו בראשון.
אבל יש בזה משהו מאוד מערער. אינטימיות עמוקה מצד אחד אבל ללא מחויבות במקביל. האם זו רק אני שקוראת את הפרופילים ולא מצליחה להבין מה מודל היחסים שאנשים מחפשים? למעט מי שמחפש מונוגמיה, שאר ההגדרות סובייקטיביות ונתונות לפרשנות. "קשר רציני" - מה זה אומר?? ומי רוצה ליפול על ההתחלה בשיחת יחסינו לאן?!
אז לא רוצה ליפול על אף אחד עם שיחות כבדות, גם לא אוהבת לפגוש את החלקים החרדתיים וחסרי הבטחון שבתוכי. מעדיפה בינתיים להישאר הסקסית, החמודה והחמקנית. זו שצדים אותה, שמחזרים אחריה, שמתכננים עבורה דייטים וירטואוזים, שהאינבוקס שלה מתפוצץ בזמן מבוזבז.
אבל תכלס בינתיים, אני אוכלת לעצמי את הראש.
מוחמאת מהחיזורים מכל עבר, אבל מתה שאחד מהם יעיז ויבקש להיות המתועדף ואז תהיה וודאות.
כמה קל יותר במונוגמיה.
במיוחד לטיפוס מונוגמי במהותו כמוני בעולם של גירויים מתחלפים וסיפוקים מהירים.
חוזרת לשאלה האחרונה במבחן ועדיין לא יודעת מה לעשות איתה.
הנוף המדברי והמנוחה שאחרי.