עוד מחברת

אחת לכמה זמן אני אומרת לעצמי ״טוב, סתמי ת׳תחת קצת. תנוחי!״

כל רעיון שמבליח אצלי בראש הופך במהרה למניפסט. מעובד למילים.. מלא מילים.. יותר מידי מילים.. עד שלפעמים אני כבר מתישה את עצמי. 

וזה מה שאני אוהבת בסקס. סותם לי את החורים ומשחרר לי את המוח. פתאום אין לי מילים, אין אוטוסטרדת מחשבות. רק תחושות ורגשות ונוכחות.

גוף סוער ושקט של המיינד. 

חבר וירטואלי מכאן, או חונך - כמו שהוא אוהב לקרוא לעצמו, שאל כמה שאלות חכמות. פשוטות וטובות.
כנראה שהטיימינג שבו הוצבו השאלות הללו עם הדרופ שלאחר המסע האחרון הובילו לסיבוב חשיבה ובדיקה. שלא כהרגלי החלטתי להשתהות ולתת לדברים רגע להיות, לתת לרגש שעלה מקום רגע לפני שהוא מומשג למילים והנה הן מתגבשות.

אז חונך יקר, אולי זו לא תמונת ניוד שלי עושה האנומנאסאנה (תגגל את זה) עם השם שלך מקועקע לי על הירך הפנימית, אבל מקווה שתסתפק בהקדשה אישית.

אז שאלת מה אני מחפשת? שאלה טובה. 
אני מחפשת אינטימיות אמיתית.

אין על אינטימיות אמיתית. כזו שנוצרת בתוך קשר עמוק. 
כזו שמסתכלים בה בעיניים ורואים רגש. לא חומות, לא פחדים - הזמנה. 
כזו שמדברים בה בכל מיני שפות. במילים, בגוף, במגע, בריחות, בקולות. כשגוף מבין גוף. 
כזו שכמה שנמצאים ביחד זה אף פעם לא מספיק. שתמיד בא עוד ולא יודעים שובע. שכל חוויה חדשה שצוברים ביחד, פותחת סקרנות וצוהר לחמש אחרות. 
כזו שנעים לישון ביחד. שכשישנים ביחד נחים באמת. 
כזו שאפשר להתרחק בה ועדיין להרגיש קרובים. 
שכשנזכרים באדם הזה שאיתו חולקים את האינטימיות, משהו במבט מתרכך ולרגע בינך לבין עצמך את מרגישה קצת מטופשת. וחמודה. 
שבא לך להפתיע אותו. לפנק אותו. לרגש אותו. 
שבא לך שיהיה לו נעים אצלך, אז את דואגת שיהיה לו את הקפה שלו אצלך. 
שכל אירוע מגניב שאת שומעת עליו, כל התנסות שבא לך לחוות, כל פנטזיה חדשה שמפציעה - הוא האדם הראשון והיחיד שקופץ לך בראש. שאיתו בא לך.

אבל אז, חונך יקר, שאלת אותי מה זה דורש ממני?

הבנתי שזה דורש ממני להתכנס. להתרכז. להתמרכז. לכוון את האנרגיות שלי למקום אחד במקום להתפזר.
להתמסר לאיש אחד ולהשקיע בו את כל הליבידו שלי. 
להסתכן ולהתאמץ ולתת מעצמי. 
כי רק מתוך אותה השקעה משותפת, אותה התכווננות אנרגטית זוגית, תצמח אינטימיות אמיתית. חיבור.  
 
והאמת? עייפתי. עייפתי מהפרצופים המתחלפים. עייפתי מהפרופילים המזויפים. עייפתי מהשיחות השטחיות. עייפתי מהארעיות של הדברים ומהבנאליות. עייפתי מהתחלות..
ההודעות נערמות באפליקציות ואין לי חשק. זה כבר לא מעניין אותי. מכלה יותר משממלא.

תודה שאני לומדת מהר. 
לקח לי רק 4 חודשי הוללות כדי להבין שכל הבלאגן הזה לא בשבילי. תמיד הייתי מונוגמית וזו כנראה מי שאני. 
נכון, זה יותר קל לצאת עם מלא אנשים. זה מלטף את האגו ושומר על הלב, כל הריחוק הזה. זה כנראה מה שהייתי צריכה אחרי הכאב הגדול האחרון. הבנתי את זה אחרי המסע האחרון, אבל זו לא מי שאני. 
אני בחורה של בחור אחד. זה יותר מסוכן אבל יותר אמיתי. מחובר. 
תכלס זה מתחבר לי בכל הרבדים. גם למטפלת שאני. 
זה כמו שבטיפול - החדר צריך להיות אותו החדר, השעה אותה השעה, אפילו הפריטים בחדר, אותם הפריטים באותם המקומות - צריכה להיות קביעות, צריך להיות בטחון כדי שיהיה חופש אמיתי לחקור. לגעת באמת בנימי הנפש. ליצור חיבור אמיתי. ואז, 
כשיש חיבור אמיתי אפשר להעיז באמת - להתנסות, לחקור ולגלות, לכבוש ולהיכבש ולהשתנות ביחד ולחוד. 

לבסוף שאלת למה אני חושבת שזה עולה לי בהמון אנרגיה? 

למה? יש מישהו שהחיפוש אחר קשר מונוגמי משמעותי לא עולה לו בהרבה אנרגיה? כמו שאמרתי לך - It's a needle in a haystack. 
ואני? אני רוצה הכל! אני חייבת להמשך משיכה עזה, גופנית, חייתית. אני חייבת להרגיש את עצמי מתעוררת כשאני רואה אותו. את החום המציף אותי מבפנים. לדמיין אותו כשאני עוצמת את עיניי..
אבל אני צריכה גם חיבור רגשי וענין. ולצחוק. ולרקוד. ו... 
ותוסיף לזה את הענין החדש שגיליתי בבדס"מ והנה התארכה לה הרשימה. 
אחלה, שיהיה בהצלחה.

ואולי אני פשוט צריכה להפסיק לעשות סמים. זה גורם לי לחשוב יותר מידי. 

נהההההההההה

בבית לפני. מתארגנת. במקלחת, הקול בראש - "את עושה טעות"
יוצאת מהמקלחת. מרגישה את הגרון, מודדת חום - אין. "אז מה אם אין חום. את חולה. את רואה? את עושה טעות".
ממשיכה בהתארגנויות. מרגישה את הבטן. "הגוף שלך אומר לך משהו, תקשיבי! האם לא זה מה שחיפשת? להיות בקשב לעצמך? את עושה טעות!"

לא מקשיבה. 

מגיעה לבית המוכר כל כך. הרגליים נושאות אותי מעצמן במעלה המדרגות. 
נכנסת פנימה והכל מרגישה מעורבב - כל כך מוכר וכל כך מוזר. כל שינוי קטן שקרה מאז החודשים שלא הייתי פה נצרב לי במוח. מסמן את הזמן שעבר. 
אני לא מוצאת את עצמי, לא מורידה את המעיל. קר לי? לא ברור. 

לא עוברות 10 דקות ואני מציעה שניקח מד. "טוב, אם כבר החלטת לעשות את הטעות הזו, you might as well תעשי אותה עד הסוף". 

מסע...
מכירה את המסעות האלו איתו. היינו עושים אותם מפעם לפעם. תמיד חוויה מעניינת, תמיד טובה. אף פעם לא ככה. 
כל מה שלא הצליח לקרות בשנים של זוגיות מונוגמית נפתח עכשיו כשהוסרו החוקים, המגבלות, מטלות היומיום.. 

אני מזהירה/מזכירה לו שייקח בחשבון שאני לא יכולה לגמור על מד. הוא אומר "בואי נעשה מה שיהיה לנו נעים. בלי לצפות, בלי לחשוב. בואי נהיה במה שיבוא."

ומה שבא היה מסע משותף שהיה בו הכל. רקדנו, דיברנו, עשינו יוגה, והזדיינו. מלא.
"אתה יודע, המיניות שלי השתנתה מאז."
"מה זה אומר?"
"זה אומר שאני במקום אחר עכשיו. זה אומר שאתה יכול להעיז, לעשות מה שרצית אז ולא עשית. מה שפחדת לעשות, שחששת מהתגובה שלי. אתה יכול עכשיו. כמה שאתה חושב שאתה יכול, מבטיחה לך שאתה יכול יותר."
הוא אומר מה שהוא רוצה ואני נותנת לו בהנאה רבה.

גל של שחרור מציף את שנינו. צוהר לדינמיקה חדשה וטבעית שהיתה אצורה. פוטנציאל שלא מומש וכרגע מקבל מקום.
"אמרת שאת לא גומרת על מד... לא לקחתי בחשבון את ההצפה שתעשי פה."
האמת - גם אני לא חשבתי שכל זה יצא ממני. 

הולכים לישון מחובקים. הגופים מתכנסים אחד בשניה. כל שקע מוכר, הריח מוכר ומשכר. הישבן שלי נכנס בדיוק במפשעות הקדמיות שלו, הרגליים מתלפפות וידיו עוטפות אותי. אוחזות בי. חום הגופים שלנו נעים, הריחות מתערבבים ואני מרגישה את נשימותיו על עורפי. 
הכל מרגיש כל כך ידוע וכל כך חדש.

בבוקר אני לא ממהרת לקום וגם הוא לא. 
שותים קפה ביחד ומדברים ומדברים. מעבדים.
אני מפתיעה את עצמי ומספרת לו על ההרפתקאות שלי בתקופה מאז שנפרדנו. על הגילויים, על התעוזה, על הטעויות.. הוא מפתיע אותי ומקשיב בסקרנות, ללא קנאה או רכושנות. 
הוא עוזר לי להתבונן על המסע שלי ולפני שאנחנו נפרדים הוא אומר - "את יודעת, אני מקשיב לך ושמח בשבילך על המסע שאת עוברת. אני מבין את הסקרנות שלך, את החיפוש אחר עצמך. אני במקום אחר, אני כבר הפכתי והתהפכתי בנפש שלי והיום אני שלם. לא מושלם, עוד בעבודה, אבל שלם."

אני מבינה שאנחנו במקומות אחרים. 
אני עוד זקוקה לפגוש את עצמי, לנבור בנבכי הפנטזיות, בשחרור שליטה ובהתמסרות, בחיפוש ובגילוי. במיניות, בסמים, במסיבות.. 
זה שלב, זו תקופה. 

אני לא יודעת אם בסופה הנפשות שלנו יוכלו לשוב ולהיפגש ומה יהיה. 
אבל אני בהודיה על הלילה הזה שבו היינו כל כך קרובים, נטולי הגנות ומגננות ובסופו של דבר במקומות כל כך שונים. 

אולי זו ההטבעה של החוויה הראשונה אבל לפעמים בא לי בלי מילים. טוב נו, כמעט בלי מילים. 

להפגש שוב מחוץ למועדון. 

בלי לדעת יותר מידי, לא אני עליך לא אתה עלי. לא איך היה השבוע שלך או מה עשית היום בעבודה.. כל אחד מאיתנו ישאיר את שק השרצים האישי שלו לעצמו. 

מה שיש זה עכשיו. 

בלי future tripping על מה יהיה ומה יכול להיות. 

רק להיות. 

להכנס יחדיו פנימה למרחב של מגע ועוררות החושים. מתכנסים לתוך בועה זוגית של תשוקה וכוח מול כולם. ניזונים מהעיניים הצופות ולא רואים אף אחד. הליבידו משתולל בתוך מרחב החקר המשותף כשהגבולות נבדקים, נמתחים, מתגלים.. הריגוש שבגילוי. 

לרקוד, לשתות, לצחוק, לגעת עוד ועוד ועוד.. 

מחר נחשוב על מחר ובינתיים היום, בוא ניתן לגוף לדבר במקומנו. 

בא לי עכשיו. 

להכיר ברגש שעולה ולתת לו מקום. לא בהכרח אהבה, אלא כל רגש. עוצמתי ככל שיהיה.. מפחיד ככל שיהיה.. 

להסכים לבטא רגשות בגלוי. גם כשהדברים לא ברורים, גם כשלא ברור שהרגש יושב בחזרה, גם כשקיימת סכנת דחייה. 

לפגוש את הרגשות שעולים בתגובה. עוצמת הריגוש שבהדדיות - זה התרחיש האופורי! אבל מה אם אין הדדיות ומה שיעלה זה עלבון הדחיה? אכזבה? כעס? 

לקחת את ההזמנה להרגיש דווקא בתוך ים סוער. זה אומץ אמיתי, זו התמסרות. זו הכרה בחוסן ובכוח לשאת את מה שיגיע. 

אני קופצת ראש. 

*רעיון ההסכמה לאהוב ראשון לקוח מתוך הרצאתו של הפסיכואנליטיקאי רענן קולקה על משאלתו של מטופל, להיות זה שמעיז לאהוב ראשון. 

כשמגיע קרדיט מגיע.

“וזה יכול להיות הריפוי הכי עמוק וגואל.
אם אני אבין שלהעניק לך את מה שלא זכית בו כילדה
זה יהיה הריפוי שלי
לתת לך בטחון ואהבה רצופה ולא מהבהבת
לתת לך יד ומקום
זה יהיה הריפוי שלי.
לא לסגת ממך
לוותר על ה"אולי" על פתחי היציאה, על הדפוסים הישנים
לבוא בענווה, בשותפות גורל ובהזדהות
הריפוי שלי יהיה לרפא אותך

ואם תראי את הסיפור שלי
את הצורך שלי באהבה, שתראי אותי, שתאמיני בי
שלא תסגרי בפניי, שתבטחי בי ותתקרבי
שתסתכלי עליי ותתפעלי
תני לי יד ומקום
הריפוי שלך יהיה לרפא אותי
זה יהיה שינוי עמוק
נהיה אחד באמת
זו אהבה
גאולה”

אביתר בנאי כותב לאשתו רות. 

נהייתי שלולית (הפעם מסוג אחר) על הבוקר.. 

והרי מה אנחנו עושים כאן אם לא מנסים לרפא את פצעי הילדות? מי באופן מודע יותר ומי פחות..  

יא אללה, איך מילים עושות לי את זה..

אין לי כוח, בא לי להשאר לישון ככה. גמורה ומפולשת בנוזלי הגוף המשותפים והרבים. בארומה היצרית. עכשיו לקום, ציפה והכל… סעמק.  

אבל תכלס, בעיקר בא לי למצוא מישהו שלא יתחשק לי לקום להחליף מצעים אחריו. 

מרגישה שיש צורך רגע לעשות פה קצת סדר..

פותחת את הלב פה בפוסטים בשביל הפעולה של לפתוח את הלב בתוך מרחב פתוח ולא שיפוטי. כי בעצם הפעולה הזו אני מרגישה שאני לומדת על עצמי ומביאה מתוכי יצירה וחיבור. שלי לעצמי. 

זה לא אומר שאני מזמנת היכרויות. 

אני פה כדי ללמוד, לקרוא ולכתוב. לא להכיר. לא כרגע. 

אם אני לא מגיבה, זה לא אישי ולא מכוונה לפגוע. 

גם אם עניתי בנימוס, זה עדיין לא אומר שאני מעוניינת לתת מידע על עצמי/ לעבור לפלטפורמה אחרת או כל דבר אחר. 

וכן - זו אני בתמונה 😄 והלוק של מחר יהיה אפילו יותר 🔥

אבל גם הוא יישאר פרטי כמו חלקים אחרים שאני בוחרת כרגע לשמור פרטיים. 

ויאללה לכו לבלות. פורים וזה.. בואו נעשה שיהיה קצת פאן וקליל ומצחיק. מזמנת לי הודעות עם בדיחות אבא, כמה שיותר מטופשות יותר טוב. אין הומור נמוך מידי. שוט. 

יש לי וידוי.

החתלתולה שלי היא לא חתולה. היא בעצם לביאה – ציידת, מטריארכלית, חזקה אבל...
למען האמת אני מפחדת מחתולים. השהייה לצידם מכניסה בי דריכות, אי אפשר לסמוך עליהם.. הם יכולים להתהפך עליך בכל רגע. מעניין אם זה גם מה שאני מעוררת?
הנצחתי אותה על גופי מהמון סיבות, הנה זו שרלוונטית למרחב הזה.

זינוק לאתמול – השנה היא 2012. טיול משפחתי בטנזניה.

נהג הג'יפ נוסע אחר עדר נהגי ג'יפים אחרים וכולם מסתדרים בחצי גורן מול אירוע המתרחש בזמן אמת. גגות הג'יפים נפתחים ובזו אחר זו נשלפות עדשות פאליות, כל אחת גדולה יותר מהשניה, מציצות ומתעדות את המתרחש.
הנהג מכוון את יצר המציצנות – "הנה שם!" בעודי תרה בעיני אחר המקור, אני שומעת אנקות, מקטעי שאגות.
מתחת לעץ באמצע הסוואנה, אריה אדיר מימדים מכריע תחתיו בכל כובד גופו והדרו, לביאה. הוא חודר אליה שוב ושוב ושוב. מעת לעת היא זזה, משמיעה מקטעי אנקות, חלקיקי שאגות והוא בתגובה לופת אותה בכפותיו ונושך אותה - לא לזוז! את שלי עכשיו!
מידי פעם הוא יורד מעליה ומשתרע לצידה. היא תחילה לא זזה, לא מעיזה. רק כשרואה שהוא נח, לאיטה נשכבת לצידו, מחכה... מחכה לו. הוא זה שקובע את הקצב. הוא השולט.
לא חולפות יותר מכמה דקות והוא שוב מעליה והיא, מקבלת אותו לתוכה.
אני זוכרת שבאותו רגע ריחמתי עליה וחשבתי כמה שהיא מסכנה, אולם לא מזמן הפרשנות שלי השתנתה..

מסתבר שבתקופת הייחום, שנמשכת כשבוע ימים, האריה והלביאה מזדיינים כל 20 דקות. גם בלילה. קרנבל ליבידינלי של ממש, חגיגת יצר החיים והבריאה... לא פלא שכל מחלקת התיירות שהתגודדה סביבם לא הזיזה להם כהוא זה. הם היו באופוריה יצרית, במרתון רבייה. ליטרלי, לא ראו ממטר... כל מה שהיה באותו הרגע זה הוא והיא, היא והוא והסוואנה. קהל שלם של צופים, מציצנים, סקרנים, סוטים - והם בשלהם.

מה שעוד מסתבר הוא שכאשר האריה נסוג מתוכה, איברו דוקר אותה ומכאיב לה. הכאב מעורר את הביוץ, מעיר בה את הארוס.. מעיר בתוכה את אנרגיית היצירה הנקבית שלה. היא מקבלת אותו, את האריה, ואת הכאב שמביא איתו בהכנעה, פעם אחר פעם, עשרות פעמים ביממה.
כמה שהוא יחליט. מתי שהוא יחליט. הוא השולט, הוא המלך של הסוואנה. היא אולי מלכה אבל הוא ה-מלך שלה.

חזרה לכאן.
כזה אני רוצה.

כבר תקופה מתכתבת עם הרעיון של קעקוע ולא מוצאת את הדימוי המתאים. כזה שאוכל להזהות איתו, שיסמל את המשאלה שלי לעצמי, שיעגן ערך משמעותי. סמל למפגש בין פנטזיה למציאות.
פתאום הופיעה הלביאה ונזכרתי בלילה ההוא. אתה מעליי, חזק ולופת אותי מאחור מול קהל של צופים שמסתכלים עלינו בעיניים משתאות, מעריצות. ביחד אנחנו יפים וחזקים כל כך, כמו לביאה ואריה בסוואנה. מולכים על המרחב. נחים לרגע וממשיכים, לא מצליחים לעצור. אתה מוביל אותי בתוך קרנבל ליבידינלי של הנאה, כאב והתמסרות. גילוי. ואני בלילה ההוא, כמו הלביאה, השלתי מעלי את כל התפקידים והתמסרתי אליך, תחתיך.
מה שתחליט, כמה שתחליט. אתה היית המלך.
לשם אני רוצה לחזור, לסוואנה. לאותה הלביאה החזקה, האצילית והעצמאית, שתחתיו יש לה את החופש להיות קטנה, כנועה ומשוחררת. חופשיה מהקולות שבחוץ.

ללמוד להיות גם וגם.

כזו שהאריה שלה לא זקוק לה מושפלת ומובסת. הוא רוצה אותה חזקה ומרשימה, יצרית ומעוררת. כי הוא יודע שבידיו ורק בידיו, היא הופכת כנועה ומתמסרת. זה מדליק אותו.

אולי היא עוד תביא אותי לשם.

קיבינימט על היום המיזוגני הזה. מרגישה שכבר יומיים מתנופף מולי סדין אדום. 

ועכשיו המפזר חום הדליק את עצמו והתלקח. ביטא את מה שבא לי לעשות. להתפוצץ, לרסס ניצוצות של אש, חימה וזעם. לצרוח ששום דבר לא מתוק, לא חמוד, או עדין, או קומפקטי, או ארוז יפה בסרט.

הכל הבל הבלים. 

אותו השיט של אתמול, אותו השיט של מחר - מרוח בלק ומבושם בבושם זול. מסיכות.. מסיכות.. הסחות.. 

אבל אני לא אתלקח, אפילו לא אמרח לק.

אגלול, ארצד בין מסכי האפליקציות ואז אשב לכתוב פוסט מיותר במקום לסיים את המאמר שלי. גם אני הבל הבלים.