עוד מחברת

אין דבר שמעצבן אותי יותר מאנשים שלוקחים אותי כמובן מאליו. 

שמניחים שפשוט אהיה שם. 

שיודעים לקחת ולקבל אבל לא נותנים מיוזמתם והמעט שמבקשים מהם, איכשהו לא מסתדר להם לתת.  

ואני כמו מטומטמת מתרגלת לרעב. 

להיות אסירת תודה על פירורים. ללקט אותם.. 

נמאס לי. כמה תסכול! 

וכועסת על עצמי על התסכול. מתי נהייתי כזו מרירה? 

אז שוחחתי עם חברה שהביאה פרספקטיבה מעניינת. היא אומרת - ״טוב מאוד שאת מתוסכלת. תני לזה להיות. תני לתסכול לשרוף אותך, לכלות אותך. אולי סוף סוף תפסיקי להכיל, לטפל באחרים. תתחילי לבקש בשביל עצמך.״

אז אני מתוסכלת וכועסת ונשרפת מבפנים. 

נלקחת כמובן מאליו. 

הנתינה שלי מובנת מאליה. הנדיבות שלי. 

מרגישה את הפתיל שלי מתקצר, מסיבוב לסיבוב הסבלנות שלי אוזלת. 

אבל עכשיו? עכשיו כבר בא לי שהיא תיגמר סופית. בא לי להתפוצץ כמו הכלבה שאני מפחדת להיות. 

להעיף אותו לאלף אלפי עזאזלים ולא להסתכל לאחור. 

לזמן לי איש ראוי. כזה שידע להעריך את השפע וידע להעניק שפע בחזרה. 

Let it fucking burn 🔥