אימצתי לי הרגל חדש. החלטתי לקחת את המסקנות והפרשנויות שאני מטיחה בפרטנר שמולי ולבחון אותן ביחס לעצמי תחילה. האם אני משליכה?
אז הפעם בעקרון הרצף עסקינן.
אמרתי לך שאתה לא מסוגל להחזיק רצף. ככל שעובר הזמן מהרגע בו התראינו אתה בהדרגה שוכח אותי. כיף ככל שיהיה לנו, קרוב ומרגש, מצחיק וסוחף - תוך יום יומיים הלבבות האדומים יהפכו לסגולים, ההודעות יפחתו ומידת האינטימיות גם בהן תצטמצם בהדרגה.
כשניפגש הכל יוצת מחדש. ואז ידעך עד הפעם הבאה..
השבוע הוטחה בי הטענה שאני לא יודעת להחזיק שיחה עד שנפגשים. אני לא מראה מספיק ענין או התלהבות. איני נוכחת. לפני כחודש, מישהו שנפגשתי איתו לראשונה אמר לי שעד שפוגשים אותי אני מביאה את עצמי אדישה ומרוחקת. מצאתי את עצמי מסבירה בשני המקרים שזה ככה אצלי עד שנפגשים. אני זהירה ולא מתמסרת עד שפוגשת מישהו ומרגישה את הכימיה בלייב. שם נוצר אצלי החיבור ובאופן טבעי ככל שמעמיק הקשר ונרקמות החוויות המשותפות גם פרופורציית תשומת הלב שלי עולה בהתאמה, וכשאני שם אני לגמרי שם. אני הופכת לגוש התמסרות, רגישות והכלה, נדיבות ותשוקה.
אז מה מבדיל בינינו?
כלום.
אצל שנינו הקשר מתרחש בפרונטלי ומתקשה יותר להחזיק בוירטואלי.
אצל שנינו לוקח זמן עד שאנחנו מרגישים את החיבור, עד שהצד השני נחווה בטוח עבורנו וראוי למקום אצלנו בלב וביומן.
שנינו לא יודעים לדבר את הדפוסים האלו עד שאנחנו being called up on them ולשנינו אין בעיה לקחת אחריות על החלקים שלנו.
מדהים לגלות בכל פעם מחדש על האופן שבו הנפש שלנו מזמנת לנו מראות ושיעורים לא מודעים.
אז מה בכל זאת ההבדל? כי יש הבדל.
שכשזה מגיע אליך, אני לומדת איך זה מרגיש להיות בצד השני.
בתמונה פריט אהוב שאבד לפני כמה חודשים. כמה חיפשתי אותו... נברתי בכל חור שיכולתי להעלות על דעתי והעליתי חרס. השבוע, כבדרך אגב צץ בארון במקום שאוכל להישבע שחיפשתי בו יותר מפעמיים בוודאות.
אז מה אומר על זה?
שאולי יכולה להיות תקנה גם בהיעדר רצף. כי תיראו כמה יפה הוא יושב עלי, אפילו שלא היה פה כמה חודשים.
וחוצמזה שמלא זמן לא היתה פה תמונה. אז הגיע הזמן, לא?