חוויותיה של חתלתולה

אני נשלטת.

ועדיין ,יש בי רצון להכאיב.

לא בלבול.

לא טעות.

רצון.

רצון להיות היד שמנחיתה.

הרצון לשלוט בכאב.

להעניק אותו.

לראות אותו נפתח.

יש בזה הנאה.

לא יפה.

לא רכה.

אלא הנאה אכזרית, נקייה ולא מתנצלת.

כזו שאפילו נטולת רגש כמעט.

מעולם לא הייתי בצד השני של השוט.

והצד הזה מפחיד אותי.

כי איך אדם אמפתי נהנה מלהכאיב ועוד עד זוב דם?

אבל הפחד לא מבטל את הקיום שלו.

הוא רק משאיר אותו רדום.

והוא שם.

נושם.

מחכה שיסכימו להסתכל עליו בלי לברוח.

*זו לא הצעה לאף אחד ללמד אותי או לחקור איתי*