יש לי פנטזיה אפלה.
לא רועשת ולא דרמטית, אלא חדה וקרה, כמו משהו שנשלף מסרט אימה מדויק שבו אני לא הקורבן אלא המרכז.
אני רואה את עצמי שם, בתוך הסצנה, נהנית עד שמתפרץ צחוק חסר מעצורים, נקי מאשמה, כזה שלא מבקש הצדקה.
יש בי צד שלא מתנצל, צד שמפנטז על דם נוזל ונמרח לא כזעזוע אלא כחומר, ועל דמעות שחורצות דרך בעור בלי לבקש נחמה.
זה נשמע אכזרי, אולי אפילו מנוכר, אבל בו־זמנית זה מרגיש כוח טהור. זה הכאב שלי כשהוא מפסיק להתחנן, כשהוא מפסיק להיות משהו שצריך לרכך או להסביר. זה המקום שבו השליטה חוזרת אליי, בלי פחד ובלי צורך להתגונן.
קשה לי להודות בזה, כי זה צד אפל באמת - חד, בלתי מתפשר - ועדיין הוא קיים בי. אני לא רעה, אני לא מפלצת, אני אדם רגיש ואמפתי עד הצפה.
אולי אפילו בגלל זה יש בי משיכה לאסתטיקה של אימה, ליופי הכוחני שבמחזה כזה, לרגע שבו החושך מציית לי. זו לא אלימות בעיניי, זו יצירה. אמנות אפלה, קרה, מדויקת. והיא לא מבקשת אישור. היא פשוט שלי.