|
|
|
מה שאני מדמיינת זה שקט אחר.
חד.
חסר מעצורים.
כואב.
אפילו כואב מאוד.
אבל כזה שלא מתנצל.
כזה שנראה מבחוץ מנוכר ואכזר.
אבל בפנים שקול.
חתולה שהופכת ללביאה כמעט חסרת רסן. החמודה שבה נזרק מהחלון. לרגע אחד או לכמה רגעים.
יש טרף ויש דם.
הרבה דם.
דמעות.
כאב.
ושחרור.
אולי יגיע הרגע הזה בעתיד שגם הצד הזה ייצא.
מי יודע.
הכל אפשרי.
היום בטיפול הפסיכולוגית שלי ביקשה ממני לבטא את כל הכעס שאני סוחבת בפנים. נבהלתי לרגע. אמרתי לה שאני כבר מבטאת אותו בזה שאני מספרת לה את הסיפור, וכעסתי עליה שהיא מבקשת ממני עוד. זעם התחיל לזרום לי בגוף. לרגע התנתקתי, ואז החלטתי לזרום איתה.
היא שאלה אם אני רוצה לבטא את זה גם באלימות, ועניתי שכן. אבל הצורה שבה אני מדמיינת את זה מאוד אפלה. מאוד קרה וחסרת רגש. כזו שאין בה גבולות או אשמה. משהו טהור וחד כמו סכין.
“קחי את המחבט ותכי את הכרית”, היא אמרה. סירבתי. זה הפחיד אותי. כשאני רואה את עצמי מבטאת את הסדיזם שאני יודעת שיש בי, אני לא חמודה. אני לא “מאמי”. אני לא הילדה הקטנה שצריכה חיבוק. אני החזקה, הגדולה, הכוחנית, זו שחותכת בבשר החי ונהנית מכל שנייה מזה.
זה צד שרק עכשיו אני מרגישה שאפשרי לי לחשוף. כאילו ניקיתי את השטח מכל מה שמסביב, ועכשיו נשאר להסתכל ישירות על מה שמולי. נתתי לזה מקום מולה, ועל זה אני גאה בעצמי.
זה חלק נסתר, ואם וכאשר יהיה לו מקום - זה יהיה רק תחת מישהו שאני סומכת עליו באלף אחוז. כי כרגע אין לי גבולות ברורים בתוכי, ואני צריכה שמישהו יציב אותם בשבילי.
יש לי פנטזיה אפלה.
לא רועשת ולא דרמטית, אלא חדה וקרה, כמו משהו שנשלף מסרט אימה מדויק שבו אני לא הקורבן אלא המרכז.
אני רואה את עצמי שם, בתוך הסצנה, נהנית עד שמתפרץ צחוק חסר מעצורים, נקי מאשמה, כזה שלא מבקש הצדקה.
יש בי צד שלא מתנצל, צד שמפנטז על דם נוזל ונמרח לא כזעזוע אלא כחומר, ועל דמעות שחורצות דרך בעור בלי לבקש נחמה.
זה נשמע אכזרי, אולי אפילו מנוכר, אבל בו־זמנית זה מרגיש כוח טהור. זה הכאב שלי כשהוא מפסיק להתחנן, כשהוא מפסיק להיות משהו שצריך לרכך או להסביר. זה המקום שבו השליטה חוזרת אליי, בלי פחד ובלי צורך להתגונן.
קשה לי להודות בזה, כי זה צד אפל באמת - חד, בלתי מתפשר - ועדיין הוא קיים בי. אני לא רעה, אני לא מפלצת, אני אדם רגיש ואמפתי עד הצפה.
אולי אפילו בגלל זה יש בי משיכה לאסתטיקה של אימה, ליופי הכוחני שבמחזה כזה, לרגע שבו החושך מציית לי. זו לא אלימות בעיניי, זו יצירה. אמנות אפלה, קרה, מדויקת. והיא לא מבקשת אישור. היא פשוט שלי.
אני נשלטת.
ועדיין ,יש בי רצון להכאיב.
לא בלבול.
לא טעות.
רצון.
רצון להיות היד שמנחיתה.
הרצון לשלוט בכאב.
להעניק אותו.
לראות אותו נפתח.
יש בזה הנאה.
לא יפה.
לא רכה.
אלא הנאה אכזרית, נקייה ולא מתנצלת.
כזו שאפילו נטולת רגש כמעט.
מעולם לא הייתי בצד השני של השוט.
והצד הזה מפחיד אותי.
כי איך אדם אמפתי נהנה מלהכאיב ועוד עד זוב דם?
אבל הפחד לא מבטל את הקיום שלו.
הוא רק משאיר אותו רדום.
והוא שם.
נושם.
מחכה שיסכימו להסתכל עליו בלי לברוח.
*זו לא הצעה לאף אחד ללמד אותי או לחקור איתי*
