בילדותי עברה משפחתי לישוב בצפון. כזה מן חור, שלושה בתים על גבעה. מקום לאנשים שרוצים ראש שקט ולילדים שיש להם הרבה רעש בבטן.
טלוויזיה בכבלים לא היתה, והעיר הקרובה ביותר הייתה במרחק 20 דקות נסיעה. ככה שממבחר הילדים המצומצם, הטבע היה לי החבר הטוב ביותר במהלך כל אותם שנים.
דמיינתי עצמי כובשת עולמות ובעלת כוחות קסומים, לדבר עם צמחים, רוחות, חזירי בר ומה לא...
כל אחר צהרים הייתי מבלה עם הכלב שלי, זאב לבן מעורב בכעני (שהייתי בטוחה שהוא כלב שלג קסום) במה שנקרא בשפת התושבים- הסלעים (כל סביבת הישוב שלא הרסו כדי לבנות בתים)
היו לי פינות מסתור רבות וסלע אחד רחב במיוחד שנהגתי לשכב עליו לקרוא ספרים ולהתבונן בכוכבים. הבדידות הייתה לי סבל, סבל שהיום אני מודעת שאני מכורה לו.ומה נשאר לילדה? לדמיין.
בחורף היו יורדים גשמים ולפעמים שלג. ובגשם הייתי רצה לסלע שלי ויושבת עליו אהבתי להרגיש את המים על הפנים ואת חום הגוף פוגש את הרטיבות.
יום אחד לבשתי חולצת גולף מאוד לוחצת וכל מה שרציתי זה- בייתה להוריד אותה. אבל כשירדתי מהסעת בית הספר התחיל גשם. לא רציתי לחזור, האמנתי שהגשם הוא כוח שקורא לי. רצתי למקום שלי ושהגעתי לסלע כולי נשימות ומחנק, בטבעיות הורדתי חולצה. מייד הבנתי שכל הבגדים הם חוצץ לא נחוץ וקילפתי מעלי את מכנס הקורדרוי, נעלי גלי, זרקתי את התיק ו...שקט
אושר פשוט, שכבתי על הסלע והמים זרמו בני לבינו. קרירות נעימה וקולות נשימה ודופק ספק שלי ספק של הגשם.
כוח -דמיינתי איך אני מנצחת את שחר במכות. כמה שנאתי אותו (איכסה בנים) ואיך הוא מנצח אותי (רק כי אני מרשה לו לנצח, מושך בשיער יותר טוב מכל הגברים שהכרתי עד היום).
אני לא זוכרת כמה זמן אבל החושך החזיר אותי הביתה. בדרך שיננתי לעצמי לא להתרגש מאימא, לא להתחכם יותר מידי, זה לא נעים לה לריב איתי והיא לא מתכוונת, אההה ולא לבכות.
חיקיתי את קולה כדי להצחיק את עצמי, "אני לא מאמינה משה עוד פעם היא בחוץ בגשם, דלקת ריאות היא תקבל! למה זה מגיעה לי? לא קר לה, הילדה הזאתי לא נורמאלית!".
ואכן - " אני מאוד כועסת עליך! את לא יוצאת כל השבוע " החזרתי לה הערה עוקצנית טיפוסית לאביב ומבט כועס ונכנסתי לחדר. זה היה שווה את זה. אבל כעסתי בעיקר כי ידעתי שלא קר לי ושרק הפחדים מובילים למחלות ובכלל איך משהו רע יכול לקרות שאני כל כך חזקה? ידעתי שהיא לא תבין, והבטחתי לעצמי את הגשם הבא.
והיום,היום האחרון בשנת 2006 אני יוצאת מדלת ביתי בת"א עטופה ב- 4 שכבות + מעיל, כפפות ומטריה ממהרת למשרד מחומם ומקללת שטיפה של מים נופלת לי על המשקפיים.
ממזמן שכחתי מתי הקור הפך לשד שגורם סבל, צלקת הריאות לאיום מציאותי והכוח הקסום שלי לחלום ילדות מטופש.
ואני כולי רוצה לחזור (-:
לפני 17 שנים. 31 בדצמבר 2006 בשעה 19:08
