They call me man eater but the truth is men beg for me to devour them

לבנות פה מאיזור חיפה יש איזה סלוני יופי שעושים פדיקור?

אני מעוניינת ללכת ביחד עם חברה ואני מוצאת רק מקומות שעושים אחת אחת

זאת הפעם השניה החודש שאיבדתי את הטבק שלי, אני לא נהנת מהמשחק שהיקום משחק איתי

הכול בגוונים צבועים.

לא צבע אחד ברור, אלא שכבות.

צבעי מים כאלה.. שאת מניחה על הדף כשהוא עוד רטוב, והם לא שואלים אותך לאן. הם זזים לבד.

נכנסים אחד לשני, בורחים, מתפשטים יוצרים תמונה לא ברורה, לא שלמה..

ואת עומדת מעל הציור ומרגישה קצת טיפשה, כי זה לא נראה כמו כלום.

זה נראה כמו טעות. כמו לכלוך. כמו כתמים שלא ביקשת.

ואת מנסה להבין מה את אמורה לראות עכשיו, אבל אין “עכשיו”.

יש רק שלב שבו אי אפשר להבין.

כי ככה זה עובד:

בשלב הזה אסור להסתכל על זה כיצירה.

אם תנסי—זה רק יכאיב.

זה עוד לא משהו שאפשר לקרוא לו בשם.

יש רגעים שאת כמעט רוצה לנגב הכול,

להתחיל מחדש,

או לפחות שמישהו יבוא ויגיד לך:

כן, מפה זה הולך להיות יפה.

אבל אף אחד לא יכול להגיד את זה, כי אם מישהו היה יודע—זה כבר לא היה צבעי מים. זה היה שבלונה.

הכתמים האלה מרגישים כמו אובדן של שליטה.

כמו משהו שנעשה לך, לא משהו שאת עושה.

את זוכרת איפה התחלת, אבל כבר לא מזהה את הדרך.

והדבר הכי מפחיד הוא שאין לך הוכחה שזה שווה משהו.

אין סימן מוקדם לגאולה.

אבל האמת—והיא מעצבנת כי היא שקטה

שהציור עוד מצייר את עצמו.

לא סיים לדבר.

הצבע עוד זז, גם כשנדמה לך שהוא עומד.

ורק אחרי שהוא מתייבש,

רק כשאת מפסיקה לגעת בו מרוב פחד להרוס,

פתאום קורה הדבר הזה:

העין שלך מתארגנת.

הכתם הופך לצל.

הכאוס הופך לעומק.

משהו שהיה “לא ברור” נהיה הדבר הכי חי בדף.

ואת מבינה בדיעבד—תמיד בדיעבד—

שאם היית מנסה להבין מוקדם מדי,

אם היית דורשת קווים חדים, משמעות, סיפור ברור,

היית מוחקת בדיוק את מה שעשה את היצירה אמיתית.

אז כן.

את אמורה לראות את היצירה בסוף.

אבל הסוף לא מגיע כשאת מסתכלת חזק יותר.

הוא מגיע כשאת נותנת לדף לנשום,

ולעצמך לא לדעת.

רק לי לפעמים קשה מהמשחק המוגזם של שולט או נשלט?

כשאני נכנסת לדינמיקה עם אדם הייתי קצת מעדיפה אותו בן אדם לפני סמרטוט

זה משעמם שוב ושוב אותו דפוס אל תיכנע אלי ללא סיבה, זה משעמם..

שיחה כיפית וזורמת

לא צפויה

עם איש או אישה שלא הכרתי לפני

הזהירו אותנו מזרים באינטרנט אבל מה אעשה שזה כל כך מרתק?!

אני לא סגורה על כמה אני רעבה אבל לא אכלתי המון היום ואני מאוד שוקלת להזמין אוכל…

אבל השעה תכף 00:30 לא ממש שעה לאכול 

מה אתם אומרים?

יש משהו שאני חושבת עליו כבר תקופה.

לא חדש, פשוט משהו שיושב.

כשולטת זה המקום הבטוח שלי.

שם אני רגועה. שם אני חדה.

זה המגרש הביתי שלי, המקום שאני יודעת להתנהל בו בלי להתאמץ.

אבל אני לא מאמינה בטוטאלי.

לא בדומיננטית טוטאלית,

לא בזהות סגורה,

ולא ב־100% לשום כיוון.

אני לא חושבת שאני תמיד שם.

לא בכל קשר, לא בכל סיטואציה, לא בכל רגע.

אני חושבת שיש בי צדדים. ושזה בסדר.

וסביר מאוד להניח שיש בי גם צד נשלט.

לא כזה שמבטל את מי שאני,

לא כזה שצריך “להוכיח” משהו,

פשוט צד שקיים.

ואני לא ממהרת להכניס אותו להגדרה או לתפקיד.

בעיניי, למידה זה חלק משליטה.

ומי שחושב שהוא כבר יודע הכול כנראה לא יודע כלום.

האמת?

אני לא יודעת שום דבר במאה אחוז,

והפסקתי לרצות לדעת.

עד לפני שנתיים–שלוש הייתי בטוחה שאני לסבית.

אבל באמת בטוחה.

מיליון אחוז.

יצאתי רק עם נשים, חייתי בתוך ההגדרה הזאת, והיא הרגישה לי נכונה.

ואז לא ביום בהיר אחד —

אבל כן ברגע אחד ברור —

הבנתי שאני נמשכת גם לגברים.

ומאותו רגע החלטתי משהו אחד:

אני מפסיקה להגדיר.

לא מה אני,

לא איך אני אמורה לרצות,

ולא את מי.

אני לא חייבת כותרת כדי להיות בטוחה בעצמי.

אני לא צריכה לבחור צד אחד ולמחוק אחרים.

הכול דינמי.

המשיכה, הכוח, המקומות שאני נוגעת בהם.

וזה לא מבלבל אותי להפך זה מרגיע אותי.

שליטה, בשבילי, היא לא להינעל.

היא לדעת לזוז בלי לאבד את עצמי.

והאומץ הכי גדול?

להגיד שאני עדיין לומדת ואני כנראה אמשיך ללמוד עוד הרבה זמן, ופה היופי❤️

בשביל עצמי 🫠🫠

מה אומרים?..

כזה

ילד

מממ העיניים 

סליחה דעתי הוסחה 

טוב❤️