They call me man eater but the truth is men beg for me to devour them

אז הנשלט שלי לכבוד יום ההולדת סגר לי ולבת זוג שלי סופ״ש במלון יפייפה!

ואני כבר רוצה לחזור😭

יש לי יום הולדת בשישי.

וזה אומר שאני צריכה לעשות קניות.

בגדים חדשים, נעליים, אולי משהו יפה לערב.

ופתאום, משום מקום, נזכרתי בנשלט הקניות שהיה לי.

חמוד.

פתטי מאוד.

ולצערי הרב… חסר עמוד שדרה בצורה שכבר הפסיקה להיות מושכת והתחילה להיות עצובה.

ואם כבר וידויים…

הוא גם האדם שגרם לי לחשוש מניצול כלכלי.

כן, נשמע מוזר.

הרי לכאורה הוא זה שנתן.

אבל דווקא בגלל זה.

עוד בתחילת הדרך הסברתי לו שהדבר הכי חשוב מבחינתי הוא גבולות.

אם אתה לא יודע להגיד “לא”, אני לא יכולה לדעת מתי ה”כן” שלך באמת שווה משהו.

כסף שניתן מתוך בחירה הוא מתנה.

כסף שניתן מתוך פחד לאכזב, מתוך חוסר יכולת להציב גבול או מתוך ביטול עצמי… כבר לא מרגש אותי.

להפך.

הוא מדליק אצלי נורה אדומה.

ובסוף, בדיוק כמו שחששתי, זה גם קרה.

סטיתי מהנושא.

כנראה שבשבוע הזה אמצא את עצמי מסתובבת בקניון, מודדת בגדים ליום ההולדת, ויעבור לי בראש הזיכרון של אותו סמרטוט שהלך שני צעדים מאחוריי, עם המבט לרצפה.

לא כדי לבחור.

לא כדי להביע דעה.

רק כדי לשלם.

ורק כדי לסחוב את כל השקיות.

אני מודה.

יש בזה משהו שאני מתגעגעת אליו.

לא אליו.

לרעיון.

לתחושה.

לשקט.

למבט הזה של מישהו שיודע בדיוק למה הוא שם, ושכל מה שמעניין אותו באותו רגע הוא להיות שימושי עבורי.

זה עדיין מעלה לי חיוך.

אבל היום אני יודעת שיש דבר אחד שחשוב לי יותר מכל השקיות שהוא סחב.

עמוד שדרה.

כי נשלט שיודע להציב גבולות כשהוא צריך, ובוחר לכרוע בכל זאת…

הוא הרבה יותר מעניין מנשלט שלא יודע לעמוד אף פעם.

יש לי וידוי קטן.

אני חושבת שגיליתי על עצמי משהו חדש.

או שאולי לא חדש… אולי הוא תמיד היה שם, ורק עכשיו מצאתי את המילים.

הרבה פעמים שואלים אותי מה אני מחפשת בדינמיקה. מה אני אוהבת. מה מדליק אותי. והתשובה שלי תמיד הייתה די פשוטה.

שליטה.

אבל עכשיו אני לא בטוחה שזו כל התשובה.

אני אוהבת שפוחדים ממני.
אני אוהבת משמעת.
אני אוהבת כשמישהו בוחר להשפיל את עצמו עבורי.
אני אוהבת היררכיה ברורה, גבולות, טקסים.

זה לא השתנה.

אבל פתאום אני מבינה שאולי אלה בכלל לא הדברים שעומדים במרכז.

לא מזמן אחד הנשלטים שלי העלה רעיון.

הוא אמר לי שכמו שיש אנשים שנותנים מעשר לאלוהים, הוא רוצה לתת לי מעשר מהמשכורת שלו.

ברגע הראשון פשוט חייכתי. אהבתי את הרעיון, הוא הרגיש לי נכון, וקבענו איך זה יקרה.

ביקשתי שלפני כל העברה הוא ישלח לי סרטון.
שיקריא מכתב.
שיספר כמה הוא אסיר תודה על הזכות לתת לי.
שיהיה לבוש בצורה שמבחינתו היא משפילה, כחלק מהטקס.

מבחינתי זו הייתה עוד דרך להפוך את הנתינה למשמעותית יותר.

ואז הגיע הסרטון.

ובתוך המכתב הייתה מילה אחת.

“אלוהים.”

והמילה הזאת…

היא פשוט לא יצאה לי מהראש.

לא בגלל שאני חושבת שאני אלוהים.

אלא בגלל מה שהיא ייצגה.

פתאום הבנתי שאולי אני בכלל לא מחפשת רק שליטה.

שליטה היא הכלי.

אבל אולי מה שאני באמת מחפשת הוא משהו עמוק יותר.

הערצה.

לא מחמאות.

לא חנופה.

הערצה.

התחושה שמישהו בוחר להאמין בי, לכבד אותי, לראות בי דמות שיש לה מקום משמעותי בעולם שלו.

ופתאום כל כך הרבה דברים התחילו להתחבר לי.

אולי בגלל זה אף פעם לא באמת התחברתי לשליטה שמסתכמת במין.

מין יכול להיות חלק מדינמיקה, אבל הוא אף פעם לא היה הלב שלה בשבילי.

הלב היה תמיד במשהו אחר.

במכתבים.

בטקסים.

במחוות.

במתנות שיש מאחוריהן מחשבה.

במישהו שזוכר פרט קטן שאמרתי לפני חודש ומפתיע אותי איתו.

במישהו שבוחר להקדיש לי זמן, מאמץ ומחשבה, לא כי ביקשתי, אלא כי הוא רוצה.

ופתאום אני שואלת את עצמי…

אולי אני בכלל לא מחפשת להיות דומיננטית.

אולי אני מחפשת להיות דמות שמאמינים בה.

לא במובן הדתי.

במובן של אמון.

של מסירות.

של בחירה.

אני עדיין אוהבת את הפחד.

אני עדיין אוהבת את המשמעת.

אני עדיין אוהבת את ההשפלה כשהיא חלק מהדינמיקה שבחרנו בה.

אבל פתאום אני מרגישה שאלה כבר לא העיקר.

הם הדרך.

לא היעד.

והקטע המצחיק?

אני בכלל לא בטוחה שאני צודקת.

יכול להיות שבעוד חודש אקרא את הפוסט הזה ואחשוב שפספסתי לגמרי.

ויכול להיות שזו רק עוד תחנה בדרך להבין מי אני כדומיננטית.

אבל אם יש משהו שהבלוג הזה לימד אותי, זה שאני לא חייבת להגיע עם תשובות.

לפעמים מותר פשוט לחשוב בקול רם.

אז אני משאירה את זה כאן.

אולי בעוד שנה אחזור לפוסט הזה ואחייך.

ואולי אגלה שדווקא כאן, במשפט אחד קטן בתוך מכתב אחד, התחיל שינוי בדרך שבה אני מבינה את עצמי.

לא אשקר, יש בי קצת אכזבה.

אחת הסיבות שיצרתי את התפקיד של שר המתנות (מי שלא מבין מוזמן ללכת אחורה 2-3 פוסטים)  הייתה כדי לעשות סדר. אני מקבלת המון הודעות, שאלות ופניות, ולא רציתי שמי שבאמת רוצה לשלוח לי מכתב, פרח, מתנה או כל מחווה אחרת יתפספס בדרך.

בסופו של דבר, שר המתנות מרכז הכול, מתעד ממי הגיעה כל מחווה, ואני דואגת להודות באופן אישי לכל אחד ואחת.

אבל מסתבר שלא מעט מהפניות שקיבלתי היו בעיקר דיבורים.

וזה בסדר, לא כל אחד חייב לשלוח משהו. באמת שלא.

אבל אם כבר מציעים, אני מעריכה אנשים שעומדים מאחורי המילים שלהם. מבחינתי, הרצינות והכוונה שוות הרבה יותר מהערך הכספי של כל מתנה.

אז אם אתם בוחרים לפנות תהיו מהאנשים שעושים, לא רק מדברים. אלה בדיוק האנשים שאני זוכרת

אלה האנשים שמגיע להם להיות בממלכה שלי תחתיי.

אני סוף סוף מרגישה יותר טוב!

מי שיודע הייתי חולה בחודש האחרון זה היה נוראי.

אבל היום פשוט הרגשתי שוב אני, בדיוק הזמנתי לי ולבת זוגתי אוכל איטלקי, נראה שוב הארי פוטר..

איזה כיף!!

נ.ב.

התמונה לא מהיום אבל אלוהים כמה שאני שווה!

טוב, אז הרעיון הזה עלה לי אתמול בלילה, ומאז אני די מאוהבת בו.

כמו שחלקכם יודעים, יום ההולדת שלי מתקרב, ב-18.7, ועם ההתקדמות שלי פה הבנתי שאני מפספסת המון. אנשים שרוצים לאחל מזל טוב, אנשים שכותבים לי ואני לא רואה, כאלה שלא יודעים איך להגיע אליי, ובסוף דברים פשוט הולכים לאיבוד.

אז החלטתי לנסות משהו חדש.

מיניתי נשלט מתוק לתפקיד שר המתנות שלי.

כן, כן. זה תפקיד אמיתי עכשיו. כמה מתוק.

הרעיון הוא פשוט. אם מישהו רוצה להעביר לי משהו לכבוד יום ההולדת, הכל עובר דרכו. וזה לא חייב להיות מתנה. זה יכול להיות מכתב בכתב יד, ציור, משהו שהכנתם, פרחים, מאפה טוב, ברכה, או סתם משהו שראיתם ואמרתם לעצמכם “וואי, זה כל כך צ’רי”.

ומי שרוצה, ברור שגם יכול להעביר מתנה. אני לא הולכת להתווכח עם זה 😏

ומי שלא בטוח, מתלבט, לא יודע מה ישמח אותי או רוצה להתייעץ, מוזמן גם. שר המתנות שלי כבר מכיר אותי מספיק טוב וידע לכוון אתכם.

האמת, אני פשוט אוהבת את הרעיון הזה. הוא נותן דרך לכל מי שרוצה להגיע אליי, גם אם אני מפספסת הודעות או לא תמיד זמינה.

אז אם בא לכם, תשלחו לי “מעוניין” בפרטי, ואני אעביר לכם את הטלגרם של שר המתנות שלי, ומשם הוא כבר ידאג לכל השאר.

ובאמת, כסף הוא לא העיקר בשבילי. אף פעם לא היה.

אני פשוט אוהבת את הרגע הזה שמישהו רואה משהו ואומר לעצמו:

“וואי, היא ממש תאהב את זה.”

וזה מספיק בשביל לגרום לי לחייך.

לפני שהלכתי לישון מצאתי את עצמי מחייכת מהמחשבה הזאת.

יש לי נשלט מתוק שעוקב אחרי כבר תקופה, ולכבוד יום ההולדת שלי הוא סגר לי ולבת זוגתי צימר בצפון. כאילו זה לא מספיק, הוא גם הציע את שירותיו לאורך כל הסופ”ש, כולל הסעות. כמה מאולף.

והאמת? מה שהכי נגע בי זה לא הסכום ולא הגודל של המחווה, אלא העובדה שזה היה רעיון שלו. מחשבה. רצון לשמח. תשומת לב.

וזה גרם לי לחשוב…

אילו מתנות יום הולדת שאר קוראי הבלוג שלי היו נותנים לי?

ומי שמכיר אותי כבר יודע – כמות הכסף מעולם לא הייתה הדבר החשוב בעיניי. להפך. כסף בא והולך. אבל מחשבה? היכרות? מישהו שעוצר רגע וחושב “מה ישמח אותה? מה באמת מתאים לה?”  זה שווה בעיניי הרבה יותר.

אולי שוט חדש לאוסף.

אולי כמות לגו שתספיק לי לתקופה (ומי שמכיר אותי יודע שזאת לגמרי החולשה שלי).

אולי קעקוע… שאגב, כבר קבעתי לעצמי שניים לחודש הבא.

אולי ספר שאשאב לתוכו.

אולי משהו לדירה החדשה.

אולי משהו לחתולים.

אולי ספל מטופש עם בדיחה שרק אני אבין.

אולי זר פרחים אדום שהקפיץ אותי לראשכם .

אולי אבן יפה מטיול.

אולי משהו שאפילו לא ידעתי שאני רוצה, אבל מי שמכיר אותי ידע.

הסקרנות הזאת מילאה לי את הראש הלילה.

אז אני שואלת אתכם, קוראי הבלוג שלי ❤️

אם הייתם צריכים לבחור לי מתנת יום הולדת, בלי לחשוב על הסכום, רק מתוך היכרות עם צ’רי והדברים שהיא אוהבת…

מה הייתם נותנים לי?

ועכשיו אני באמת סקרנית.

לא כמה הייתם מוציאים.
לא כמה זה יעלה.

אלא כמה אתם מכירים אותי.

כי בסוף, אין מתנה יפה יותר מלפתוח משהו ולחייך לעצמך, ולחשוב:

“וואו… הבן אדם הזה באמת מכיר אותי.”

אז קדימה.

תפתיעו אותי.

ותזכרו…

המלכה אמנם בררנית, אבל היא גם מאוד אוהבת הפתעות. 😉

אני לצערי שוב חולה.

כנראב זה מה שקורה כשיש 16 ילדים קטנטנים והמערכת החיסונית שלי עדיין לא התרגלה..😂

מתחשק לי לצחוק קצת, אז נעשה משחק.

מי שישפיל את עצמו מולי בפרטי, בצורה שהכי תשעשע אותי יזכה לשיחת טלפון אישית איתי.

מוכנים? 

צאו.

ב-18 ליולי, עוד בערך חודש מהיום, מגיע האירוע הכי חשוב בשנה.

יום ההולדת שלי.

אף פעם לא אהבתי מסיבות. לפחות לא מסיבות יום הולדת. לא כאלה שכולן סובבות סביבי.

כבר מגיל 16 בערך, הגיל שבו מפסיקים להביא מתנות ומתחילים להביא כסף, הודעתי לכולם שאני לא מקבלת כסף ליום הולדת.

100 שקל מסבתא, 200 שקל מאבא, 50 שקל מחבר, 100 שקל מדודה…

לא.

כסף בא והולך. כסף עוזר, ברור. אבל ביום אחד בשנה שהוא שלי, אני רוצה מתנה.

אני רוצה לפתוח משהו ולהרגיש שמי שהביא לי אותו באמת מכיר אותי.

אני רוצה להסתכל על מתנה ולחשוב:
“וואו. הבן אדם הזה חשב עליי.”

הרי יש משהו יותר כיף מזה?

בעיניי לא.

וככל שיום ההולדת מתקרב, מגיע גם החשש.

מה עושים?

אני שולטת. זה לא סוד.

נכון, יש לי ביטחון עצמי. נכון, אני נהנית משליטה. נכון, יש בי חלק שנהנה להיות במרכז, שנהנה שמקשיבים לו, שנהנה שמסתכלים עליו.

אבל כמו שרוב הפטישים, הקינקים והשריטות שלנו מגיעים מאיפשהו, גם הפחדים מגיעים משם.

אני לא באמת אוהבת ימי הולדת.

לא חגגתי אותם כמעט עד גיל 14, ובאיזשהו שלב פשוט הבנתי שהם לא בשבילי.

וזה מצחיק.

כי כשולטת אני יכולה ליהנות מסיטואציה שבה כל תשומת הלב מופנית אליי.

אבל כאדם?

ביום שאמור להיות הכי שלי בעולם?

שם דווקא קשה לי.

כי בימי הולדת אני תמיד מרגישה שכל הצביעות יוצאת החוצה.

מי באמת זוכר אותך ומי נזכר כי פייסבוק הזכיר לו.

מי באמת שמח בשבילך ומי רק מסמן וי.

מי נמצא כי הוא רוצה להיות שם ומי נמצא כי “לא נעים”.

אז השנה החלטתי משהו אחר.

אני לא חוגגת.

אני פשוט פותחת ידיים ומקבלת את מה שהעולם יביא איתו.

אם אלה יהיו מתנות – תודה.

אם זה יהיה ערב שקט עם בת הזוג שלי – תודה.

אם זה יהיה לשבת עם חברים – תודה.

אם זה יהיה מזל טוב פה, חיבוק שם, שיחה טובה או אפילו רגע קטן של אושר – תודה.

ואם בסוף זה יהיה רק אני עם עצמי?

גם תודה.

כי השנה הזאת הוכיחה לי משהו חשוב.

לא משנה כמה פעמים הרגשתי שהכל מתפרק, איכשהו הדברים הסתדרו.

לא תמיד כמו שרציתי.

לא תמיד בדרך שציפיתי.

אבל לטובה.

אז השנה אני מפסיקה לנסות לשלוט גם בזה.

ופשוט מקבלת באהבה את כל מה שיגיע.

הקיבוץ מדהים!

באמת, שקט, אוויר, הכל קרוב..

אבל,

גם הכל רחוק.

אני עומדת לקבל מחזור, ואני עצבנית, רגישה, והכל ביחד בשיא.

וכמו כל אישה יש לי חשקים.

כרגע, זה מקדונלד׳ס, מחר.. מי יודע.

אבל כוסעמק אין לחור היפה הזה משלוחים (תיזהרו לקחת את זה מינית ראיתי חורים יפים ולא בזה מדובר)

אז, 

האם אני על סף דמעות? כן

האם זה לא פרופורציונלי ומוגזם? חד משמעית

אבל האם זה בסדר כי אני אישה הורמונלית? כמובן.