They call me man eater but the truth is men beg for me to devour them

הבחינה עברה בהצלחה רבה ושבוע הבא עוד אחת בלי עין הרע גם היא תעבור בקלות 

מחר בחינה ראשונה בתורת הבנייה ואני לא נרדמת! 

אז עוברים על חומרים 

״תנשום רגע.

אוויר.

תסתכל אליי.

ותחזור אחריי:

זה שאני שייך לך

לא אומר שאני לא שייך לעצמי.״

וזה משהו שחשוב לי להגיד,

כי הרבה אנשים אוהבים לדבר על שייכות,

אבל שוכחים את החלק הלא נוח שלה.

נשלט שלא שייך לעצמו קודם 

לא נשלט.

הוא פשוט מחפש שמישהו ייקח אותו.

וזה לא אותו דבר.

שייכות אמיתית לא מוחקת בן אדם.

היא לא שוברת עמוד שדרה,

לא דורשת שתהיה ריק כדי להיות “טוב”.

להפך.

נשלט חייב לעצמו גבול.

חייב לעצמו עמוד שדרה.

חייב לעצמו זהות, רצונות, מצפן.

כי ברגע שאין את זה –

המושכות עוברות לכל מי שמדבר בביטחון,

לכל חיוך מספיק יפה,

לכל יד שנשלחת.

וזה לא סקסי.

זה פשוט מסוכן.

הכוח האמיתי של נשלט

הוא היכולת לבחור למי הוא נותן.

לדעת מתי לעצור.

לדעת להגיד לא.

ולדעת שהכן שלו שווה משהו

כי הוא לא נאמר אוטומטית.

שולטת ( ושולטים)  אמיתית לא רוצה מישהו חסר גבולות.

היא לא מחפשת אנשים שנמסים מול כל פקודה.

היא בוחרת במי שיש לו נוכחות,

כי רק מי שעומד יציב

יכול באמת להתכופף.

אז לא,

שייכות לא אומרת ויתור על עצמך.

היא אומרת שאתה מספיק שייך לעצמך

כדי לבחור

למי כן.

ולמי

בחיים

לא.

אני כל כך קרובה ללעשות מנוי לנטפליקס רק בשביל סדרה מאוד ספציפית ואחריה אין לי מה לראות שם..

אבל אני ממש רוצה לראות אותה.. 

לחיות עם OCD זה לא להיות מסודרת.

זה לא לאהוב שליטה.

וזה לא “כולנו קצת כאלה”.

זה לחיות עם מוח שלא סותם.

מוח שלא שואל מה בא לך – הוא מודיע לך מה אסור.

זה לקום בבוקר ולהבין שיש תנאים.

אם בחוץ לא מספיק חשוך – לא קמים.

אם קמים “לא נכון” – כל היום מרגיש דפוק.

כאילו משהו הוזז מילימטר, ואף אחד חוץ ממך לא מרגיש את זה.

OCD זה לא פחד מדבר מסוים.

זה פחד מהאפשרות.

מה־ואם.

מהסיכוי הקטן שמשהו רע יקרה – ואם את לא תעשי משהו, אז זה עלייך.

והקטע הכי מעצבן?

שאני יודעת.

אני יודעת שזה לא הגיוני.

יודעת מאיפה זה מגיע.

יודעת מה אמורים להגיד לי לעשות.

ועדיין – הגוף בפנים מכווץ, והמוח דורש טקס קטן כדי לשחרר.

אז אני מתפקדת.

עובדת. צוחקת. יוצרת. מדברת.

ומבפנים יש רעש קבוע.

לא פאניקה – רעש.

כמו זמזום שלא נכבה אף פעם לגמרי.

יש ימים שזה חלש.

ויש ימים שכל פעולה פשוטה היא מו״מ:

לקום, לצאת, לא לבדוק שוב, לא לחזור אחורה, לא לבטל את עצמי.

והכי בודד בזה?

שקשה להסביר למה דברים קטנים הם לא קטנים.

ושכשאומרים לי

“אבל זה רק בראש שלך”

בא לי לצחוק ולבכות ביחד.

ברור שזה בראש שלי.

שם בדיוק הבעיה.

אני לא כותבת את זה בשביל רחמים.

ולא בשביל “איזו חזקה את”.

אני כותבת כי זאת המציאות.

וכי אם מישהו יקרא את זה ויגיד לעצמו

“אוקיי, אז אני לא משוגע/ת”

זה שווה.

OCD זה לא מי שאני.

אבל זה משהו שאני חיה איתו.

לא בגבורה, לא בהשראה.

פשוט יום־יום.

עם נפילות, עם שליטה חלקית, ועם המשך.

וזה הרבה יותר מורכב ממה שזה נראה.

‏מי שמכיר אותי יודע

‏חברות שלי זה הבנות שלי לכל דבר אני מטפלת בהם ואני דואגת להם אני מבשלת ומנקה כל מה שהן צריכות

‏ולחברה הכי טובה שלי היה יום מאוד ארוך היום במקרה גם שכנה שלי הערתי אותה עכשיו עם עוגיות חמות וכוס חלב הילדה התחילה לבכות איזה חמודה❤️

לא חייב להיות תמיד חזקה!

אלוהים ישמור איזה טעות!

ניסיתי להרים איזה ארגז ששוקל כפול ממני ועכשיו אני בקושי זזה הלך לי הגב😭

המלצות למסאזסטיים באיזור חיפה קריות יתקבלו בברכה

לבנות פה מאיזור חיפה יש איזה סלוני יופי שעושים פדיקור?

אני מעוניינת ללכת ביחד עם חברה ואני מוצאת רק מקומות שעושים אחת אחת

זאת הפעם השניה החודש שאיבדתי את הטבק שלי, אני לא נהנת מהמשחק שהיקום משחק איתי

הכול בגוונים צבועים.

לא צבע אחד ברור, אלא שכבות.

צבעי מים כאלה.. שאת מניחה על הדף כשהוא עוד רטוב, והם לא שואלים אותך לאן. הם זזים לבד.

נכנסים אחד לשני, בורחים, מתפשטים יוצרים תמונה לא ברורה, לא שלמה..

ואת עומדת מעל הציור ומרגישה קצת טיפשה, כי זה לא נראה כמו כלום.

זה נראה כמו טעות. כמו לכלוך. כמו כתמים שלא ביקשת.

ואת מנסה להבין מה את אמורה לראות עכשיו, אבל אין “עכשיו”.

יש רק שלב שבו אי אפשר להבין.

כי ככה זה עובד:

בשלב הזה אסור להסתכל על זה כיצירה.

אם תנסי—זה רק יכאיב.

זה עוד לא משהו שאפשר לקרוא לו בשם.

יש רגעים שאת כמעט רוצה לנגב הכול,

להתחיל מחדש,

או לפחות שמישהו יבוא ויגיד לך:

כן, מפה זה הולך להיות יפה.

אבל אף אחד לא יכול להגיד את זה, כי אם מישהו היה יודע—זה כבר לא היה צבעי מים. זה היה שבלונה.

הכתמים האלה מרגישים כמו אובדן של שליטה.

כמו משהו שנעשה לך, לא משהו שאת עושה.

את זוכרת איפה התחלת, אבל כבר לא מזהה את הדרך.

והדבר הכי מפחיד הוא שאין לך הוכחה שזה שווה משהו.

אין סימן מוקדם לגאולה.

אבל האמת—והיא מעצבנת כי היא שקטה

שהציור עוד מצייר את עצמו.

לא סיים לדבר.

הצבע עוד זז, גם כשנדמה לך שהוא עומד.

ורק אחרי שהוא מתייבש,

רק כשאת מפסיקה לגעת בו מרוב פחד להרוס,

פתאום קורה הדבר הזה:

העין שלך מתארגנת.

הכתם הופך לצל.

הכאוס הופך לעומק.

משהו שהיה “לא ברור” נהיה הדבר הכי חי בדף.

ואת מבינה בדיעבד—תמיד בדיעבד—

שאם היית מנסה להבין מוקדם מדי,

אם היית דורשת קווים חדים, משמעות, סיפור ברור,

היית מוחקת בדיוק את מה שעשה את היצירה אמיתית.

אז כן.

את אמורה לראות את היצירה בסוף.

אבל הסוף לא מגיע כשאת מסתכלת חזק יותר.

הוא מגיע כשאת נותנת לדף לנשום,

ולעצמך לא לדעת.