תשמעו, לא הייתה לי אף פעם בעיה עם סקס.
אני יכולה להיות חרמנית ברמות, לרצות שיזיינו אותי עכשיו, ברגע הזה, לא מתביישת בזה אין לי סיבה.
אבל תנו לי גבר שמגיע מראש בתחושת ביטחון ש”זה קורה” – וזהו. מת. התייבשתי.
וזה תמיד אותו דפוס:
שיחה קצת מינית, מבטים, רמזים – והוא כבר בטוח בעצמו.
“אני אזיין אותה היום.”
אה באמת?
אז ברגע שזה עובר לו בראש, הוא מרגיש בשליטה.
וזה, מבחינתי, הסוף של הערב הזה.
גם אם יזמתי. גם אם שלחתי את ההודעה. גם אם הייתי עם היד בתחתונים חמש דקות קודם –
אם אתה חושב שזה שלך? שזה מובן מאליו?
אני כבר לא רוצה אותך.
ופה גם נפל לי האסימון עם הנשלטים.
אלה שמגיעים ישר ב”לשלוח תמונה?”, “אפשר ללקק?”, “אני מוכן שתעשי לי מה שאת רוצה” –
זה לא עושה לי כלום.
כי אם אתה חושב שזה מתחיל בסקס – אתה לא באמת מבין כלום על שליטה.
אני אוהבת שליטה בשביל השליטה.
אני אוהבת שהם מתרפסים.
שהם מתחננים, שולחים הודעה ועוד הודעה ועוד אחת – בלי לדעת אם אענה בכלל.
שהם לא יודעים אם אי פעם אסתכל עליהם באמת –
אבל הם מוכנים לחכות.
והם רוצים. כל כך רוצים…
וזה עושה לי את זה.
אני מסוגלת להזמין עכשיו מישהו אלי, לפלרטט קצת, לשלוח ידיים.
אבל אני לא אעשה את זה.
כי מספיק שהוא יחשוב שזה מובן מאליו,
מספיק שהוא ירגיש בטוח לרגע,
מספיק שהוא יחשוב שהוא שותף למה שהולך לקרות –
וזהו. הלך לו.
וזה הכי מתסכל – כי עכשיו ערב, ואני חרמנית בטירוף.
אבל אני מכירה את עצמי.
אני לא אביא מישהו זר.
אני לא אכניס גבר למיטה שלי אפילו לא לבית שלי אם אני לא מחזיקה לו את הביצים במחשבה עוד לפני שהוא בכלל התקרב.
אז לא, אני לא מחפשת מי שיזיין אותי.
אני מחפשת מי שיהיה מוכן ללקק את הרצפה רק כדי שאשקול לגעת בו.
וזה ההבדל.