ב-18 ליולי, עוד בערך חודש מהיום, מגיע האירוע הכי חשוב בשנה.
יום ההולדת שלי.
אף פעם לא אהבתי מסיבות. לפחות לא מסיבות יום הולדת. לא כאלה שכולן סובבות סביבי.
כבר מגיל 16 בערך, הגיל שבו מפסיקים להביא מתנות ומתחילים להביא כסף, הודעתי לכולם שאני לא מקבלת כסף ליום הולדת.
100 שקל מסבתא, 200 שקל מאבא, 50 שקל מחבר, 100 שקל מדודה…
לא.
כסף בא והולך. כסף עוזר, ברור. אבל ביום אחד בשנה שהוא שלי, אני רוצה מתנה.
אני רוצה לפתוח משהו ולהרגיש שמי שהביא לי אותו באמת מכיר אותי.
אני רוצה להסתכל על מתנה ולחשוב:
“וואו. הבן אדם הזה חשב עליי.”
הרי יש משהו יותר כיף מזה?
בעיניי לא.
וככל שיום ההולדת מתקרב, מגיע גם החשש.
מה עושים?
אני שולטת. זה לא סוד.
נכון, יש לי ביטחון עצמי. נכון, אני נהנית משליטה. נכון, יש בי חלק שנהנה להיות במרכז, שנהנה שמקשיבים לו, שנהנה שמסתכלים עליו.
אבל כמו שרוב הפטישים, הקינקים והשריטות שלנו מגיעים מאיפשהו, גם הפחדים מגיעים משם.
אני לא באמת אוהבת ימי הולדת.
לא חגגתי אותם כמעט עד גיל 14, ובאיזשהו שלב פשוט הבנתי שהם לא בשבילי.
וזה מצחיק.
כי כשולטת אני יכולה ליהנות מסיטואציה שבה כל תשומת הלב מופנית אליי.
אבל כאדם?
ביום שאמור להיות הכי שלי בעולם?
שם דווקא קשה לי.
כי בימי הולדת אני תמיד מרגישה שכל הצביעות יוצאת החוצה.
מי באמת זוכר אותך ומי נזכר כי פייסבוק הזכיר לו.
מי באמת שמח בשבילך ומי רק מסמן וי.
מי נמצא כי הוא רוצה להיות שם ומי נמצא כי “לא נעים”.
אז השנה החלטתי משהו אחר.
אני לא חוגגת.
אני פשוט פותחת ידיים ומקבלת את מה שהעולם יביא איתו.
אם אלה יהיו מתנות – תודה.
אם זה יהיה ערב שקט עם בת הזוג שלי – תודה.
אם זה יהיה לשבת עם חברים – תודה.
אם זה יהיה מזל טוב פה, חיבוק שם, שיחה טובה או אפילו רגע קטן של אושר – תודה.
ואם בסוף זה יהיה רק אני עם עצמי?
גם תודה.
כי השנה הזאת הוכיחה לי משהו חשוב.
לא משנה כמה פעמים הרגשתי שהכל מתפרק, איכשהו הדברים הסתדרו.
לא תמיד כמו שרציתי.
לא תמיד בדרך שציפיתי.
אבל לטובה.
אז השנה אני מפסיקה לנסות לשלוט גם בזה.
ופשוט מקבלת באהבה את כל מה שיגיע.