יומני היומן

יש בעצם שלושה מעמדות בעולם המערבי: האריסטוקרטיה, הפרולטריון והבורגנות. האריסטוקרטים חיים על העבר, מכיוון שהם באים ממשפחות אצילות, הם כמו תפוחי אדמה - החלק הכי טוב שלהם הוא מתחת לאדמה.

הפרולטרים חיים בהווה, מכיוון שאין להם שום דבר אחר.

והבורגנים המסכנים חיים בשביל העתיד. הם הפראיירים הנצחיים. הם תמיד יכולים לפלס את דרכם להונאה כלשהי. אז כשהם מגלים שאין עתיד של ממש - אתה תמות בסופו של דבר - הם הופכים את העתיד לממד רוחני.

והם מסיקים שהעולם החומרי הזה איננו העולם האמיתי, אלא שהעולם הרוחני הוא העולם האמיתי, ושיהיו איפשהו, איכשהו, חיים נצחיים בשבילם.

אבל אם תשאל אותם: מה תעשו שם? - אין להם שמץ של מושג.

אם אתם שואלים תאולוגים מה הם חושבים שיקרה בגן עדן, הם פשוט מתייבשים: "מממ... לא יודע, נפרוט על נבל..."

כלומר יש משמעות סמלית לזה שאני יכול להיכנס אליה, אבל הרעיון של האדם הממוצע על גן עדן הוא שעמום מוחלט. זה כמו להיות בכנסייה לנצח.

ילדים מבחינים בזה מיד. כשהם שומעים מזמור כמו "עייף מהארץ ועמוס בחטא, מסתכל על גן עדן ולהיכנס משתוקק". הם אומרים: אוי ואבוי, גן עדן זה כמו להיות בכנסייה לנצח. והם חושבים שהגיהינום עדיף, לפחות יש קצת התרגשות.

ורואים את זה באמנות של ימי הביניים. אתה הולך למוזאון המטרופולין בניו יורק ואתה רואה את הציור של ואן-אייק על יום הדין (תמונה למטה), גן עדן למעלה, גיהינום למטה. בגן עדן כולם נראים כמו החתול שאכל את השמנת - יושבים בשורות וזחוחים מאוד.

מתחת לזה יש גולגולת מכונפת, כמו עטלף, וגופות מתפתלות, ערומות כולן. כולן נאכלות על ידי נחשים, ומשהו פשוט פנטסטי קורה שם.

ואן-אייק נהנה מאוד לצייר את זה. משום שבימי הביניים זה היה האופן היחיד שיכולת לצייר עירום ולצאת מזה בשלום. וסצנות סקסיות, סאדו-מזוכיסטיות. לכן טבעי שהגיהינום הפך להיות יותר מעניין מגן עדן.

למה כאב מוסיף עומק?

כי זה חלק בתוכי שאני מסרב לחקור - מהסיבה הברורה שזה מכאיב.

בורח, מדחיק - יו ניימ איט. כל צורה שתעזור לי לא להתמודד איתו.

ואז, כשהחיים מציבים לי סיטואציה שמכאיבה כל כך שאי אפשר לברוח מהכאב, אני נחשף לעומק חדש בתודעה שלי. בהתחלה קשה לשחות בו - אבל בסוף לומד איך.

ואני מגלה שהקריעה של התודעה, והאיחוי מחדש, יוצרים מקום שיותר נעים לחיות בו. יותר בוגר. יותר מודע.

עכשיו אני מכיל גם חלקים נוספים בי. אפשר לומר מודע יותר לפעולות שלי, לדפוסים, למחשבות שווא.

ובכל פעם הפחד מהכאב הבא פוחת, יש קבלה מסויימת שהחיים מכילים בתוכם גם אבל, בכי ולב שבור. ושאלו חוויות יפות לא פחות מאהבה, התרגשות ועונג.

יש דברים שאני צופה ובהם/קורא אותם, בפעם הראשונה מבין אותם חלקית, אבל משהו מדגדג לי בראש ואומר "זה מושלם - תחזור על זה".

הפעם הראשונה שהבחנתי בזה הייתה כשצפיתי בAttack on titan. העלילה שם מאוד מורכבת ולא הצלחתי לקלוט את כל הפרטים, ובכל זאת ידעתי איפשהו בתוכי שזאת הסדרה הכי טובה שאצפה בה אי פעם. לכן צפיתי בה עוד ועוד ועוד.

זה קרה עם אלן ווטס - כשקראתי אותו בפעם הראשונה לא הבנתי לעומק את הרעיונות שלו, וידעתי שאם אקרא שוב הם ייגעו לי במקומות הכי עמוקים בנפש.

מאז אני מאמן את עצמי לזהות את ההרגשה הזאת. חוזר לעוד דברים שהלהיבו אותי ונטשתי, כדי לסחוט מהם את כל הטוב שאפשר.

מדהים אותי כמה אני חושב שזכרתי את כל הסדרה/ספר ושאין לו מה לחדש לי יותר, וכשאני חוזר אליו אני מגלה שלא הבחנתי או הבנתי פרטים בסיסיים בו.

"כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר".

ככל שאני מנכיח את המוות בחיים שלי, כך הם יותר קלילים.

לפעמים זה נדמה שיש יעדים בחיים שכל אחד צריך להגשים. כאילו נולדנו לתוך משחק מחשב והמטרות שלנו הוצבו מראש.

השכלה, עבודה, חתונה, ילדים. ואלו רק הדוגמאות המוכרות.

ביום-יום יש טקסטים קבועים שצריך לדקלם בהתאם לסיטואציה בה אני נמצא -

עם אדם א' מדברים רק על נושאים מסויימים.

עם אדם ב' ההומור צריך להגיע רק עד גבול מסויים.

עם אדם ג' לא שואלים שאלות אישיות מדרג ב'.

וכל זה לא בגלל שהם הביעו שזה לא נוח להם אם אתנהג אחרת.

נטו כי כך קבעתי לעצמי בראש, בהתאם להתניות שלי על איך אמורה להיראות שיחה עם אדם כזה או אחר.

יש גם פעולות שצריכות להתנהל בצורה ספציפית.

לעבודה מגיעים ברכב. לא ברגל ולא באופניים.

אם אני קונה רכב חדש אז צריך להתייעץ עם אדם ספציפי.

צריך לומר "לבריאות" בכל פעם שאני שומע מישהו מתעטש.

וכל זה למה?

הרגלים שלא העזתי להטיל בהם ספק.

אבל כשמכניסים את המוות לתמונה, הכל מתמוסס.

המוות מקטין הכל, בגלל שהוא כל כך גדול. נצחי.

הוא מזכיר לי שאני כמו בועת נוכחות באוקיינוס אינסופי.

שבאה אחרי נצח של כלום לרגע אחד, להיות היא, ולחזור למים לעוד נצח.

וכל הסיפור שלי על מי אני ולאן אני צריך להגיע ובאיזו צורה להתנהל עד שכל זה ייגמר - נדמה כלא היה. כי הוא באמת לא.

אולי כל הסיפור שלנו על מי אנחנו זה מנגנון הגנה פסיכולוגי מהמוות. להרגיש שיש לנו אחיזה במציאות, כללים, ממשות.

אבל ברגע שכן מקבלים את המוות - יש יותר שלווה. יותר חיים.

"Nothing real can be threatened".

בחסידות מדברים הרבה על ה"צדיק".

צריך להיות בקירוב לצדיק.

ללכת בדרכיו.

אי אפשר למצוא את האמת הפנימית בלעדיו.

ולפני כמה ימים שמעתי בחור בשם דור שמאי מדבר על עניין הצדיק מנקודת מבטו המיוחדת.

הצדיק הוא לא אדם חיצוני. הצדיק הוא אני.

והבדיקה התמידית שלי היא אם אני ביושר עם הצדיק שלי.

עם האמת שלי.

בדרך שמרגישה בתדר הנכון לי.

עד לפני כמה חודשים הייתי באמוק דתי מוטרף.

רודף אחרי עוד דף גמרא ועוד טבילה במקווה.

בציפייה שזה יספק אותי. ייתן לי שלווה.

אבל זה לא.

כי התרחקתי מהצדיק.

ואין ספר חוקים שיגיד לי מה הדרך הפנימית שלי.

מרגישים את זה. וככל שאני ממשיך ללכת בדרך שמרגישה לי נכונה - השריר של זה מתחזק. ויותר קל לי לדעת מתי אני מתרחק או מתקרב לאמת שלי.

אני בוחר את הגמרא שאני רוצה ללמוד. ואת כמות הזמן.

אני בוחר מתי אני טהור ומתי טמא.

מתי שינה איכותית וארוכה תעשה לי טוב יותר מלקום מוקדם לתפילה במניין.

מתי ספר התניא עדיף על מסכת סנהדרין.

אני בוחר את האמונה שלי -

איך נברא העולם. איך התפתח האדם. למה יצרו אותו. מי העם הנבחר. מה זה עם. מה זה אלוהים.

כאן, קרוב לצדיק, יש שלווה פנימית.

יש לי תאוריה לגבי הסאטלות והמדיטציות של מוצא"ש.

כשאני מעשן במוצא"ש זה בא אחרת משאר השבוע.

לדעתי בגלל שאחרי הרבה שעות שינה, אוכל איכותי, ומרגוע באופן כללי - החלקים בגוף שעליהם הסאטלה משפיעה יכולים לייצר יותר מהטוב שהיא מנסה להפיק.

וכשאני מעשן, לא משנה מתי - המדיטציה חזקה עשרות מונים ממדיטציה סאחית.

כמו שמישהי תיארה לי השבוע בצורה מדוייקת - ירוק זה כמו זכוכית מגדלת. אפשר לשים לב לניואנסים בגוף שלא ידעתי שניתנים לחישה.

ושילוב של מוצאש+עישון+מדיטציה יוצר חוויה שמילים יכולות רק להצביע עליה.

הגוף רך כמו חמאה.

המודעות מגיעה לנימים של הנפש.

כל חסימה אנרגטית משתחררת כמו שליפה של שערה מחלב.

יש תופעה מאוד מענגת שאני אוהב לכנות "בועות".

אני יכול להרגיש ערוץ אנרגטי שחסרה בו מודעות, שהוא התכווץ כמו בקבוק ששאפו ממנו את כל האוויר. וכשאני נותן בו מספיק מודעות, נוצר פתח בוואקום - וזה כמו לנשוף את האוויר בחזרה לבקבוק המצומק ולנפח אותו.

וזה יוצר רעש של בועות. כמו כשעושים בועות עם קשית בכוס משקה.

כש"בועות" קורה, זה מרגיש כאילו תמיד הרגשתי את החסימה הזאת, ועכשיו היא משוחררת. ואז הגוף קליל יותר. ההבדל בין לפני ואחרי "בועות" - זה כמו לפני ואחרי פיפי.

הלכתי למדוט.

לפעמים מדיטציה עלולה ליצור אי נוחות זמנית.

כשאני מודט אני מתבונן בגוף שלי מבפנים. מרגיש כמה שיותר ממנו. בעיקר - את החלקים שאני רוצה לרפא.

החלקים שצריכים ריפוי הם בעצם מקומות שחסרה בהם נוכחות. שאור המודעות נעדר בהם.

ואז, כשאני מכניס אותם למודעות שלי, זה מרגיש נורא משחרר באותו רגע. אבל לאחר זמן מה, לפעמים יום, יש לי אי שקט בגוף ובמחשבה.

משהו מגרד לי.

לאחרונה הצלחתי לקשר בין אי הנוחות למדיטציה -

כשהכנסתי את גוף הכאב (החלק הלא מודע) לשדה המודעות שלי, נעשיתי - מן הסתם - מודע אליו.

עד עכשיו הוא היה רדום, לא שמעתי או הרגשתי אותו - אלא אם כן היה אירוע שהעיר אותו זמנית.

אבל עכשיו הערתי אותו בכוח, והוא רועש.

זאת הזדמנות בעצם.

כרגע אפשר להקשיב לו, להרגיש אותו, להכניס מודעות גם לקרביים שלו. לשחרר אותו באמת.