יומני היומן

בתור אדם מאמין, תמיד הייתה קשה לי שאלה אחת.

"למה אלוהים ברא את היקום?".

ישות כל יכולה ועל זמנית לא צריכה אותי ואת המעשים שלי. הוא לא ברא אותי מצורך.

אז אחת מהתשובות הידועות ביותר היא של ר' אליהו דסלר. שמקור כל הטוב רוצה להיטיב. לכן הוא ברא אותנו - כדי להיטיב עימנו.

אבל זאת תשובה בעייתית. זה מעיד על מחסור כלשהו בבורא. הוא לא יכול למלא את הרצון שלו להיטיב בנקישת אצבע?. בשביל זה ליצור יקום?.

וכך נשארתי בלי תשובה מספקת -

עד שבא אלן ווטס.

ווטס מדבר על היקום במונחים של המזרח, שם - בניגוד לתפיסה המונותאיסטית - היקום הוא לא איזה ארמון שאלוהים בנה.

היקום הוא אלוהים עצמו. והוא משחק בתור הצורה של היקום.

אלוהים זה אני.

אלוהים זה החתול.

הנרקיסים.

הכוכבים.

והוא עושה את זה כל זה

לא כי הוא צריך

אלא כי כיף לו.

הוא לא צריך סיבה לעשות את זה, זה פשוט כיף.

ולשאול: "למה אלוהים ברא את היקום?" - זה כבר לא רלוונטי.

אלוהים לא ברא,

הוא כרגע חי ונושם בתור הבריאה עצמה.

ובכל זאת... למה?

אז זה כמו לשאול למה ילד בן 5 יוצר סיפורים שלמים מהמשחקים שלו עם הבובות למרות שהם לא מועילים לו בכלום.

הוא לא עושה את זה כי הוא צריך או כי הוא מנסה להגיע לתכלית מסויימת.

זה פשוט כיף לו, והוא ימשיך לעשות את זה כל עוד זה כיף.

לאלוהים כיף לסובב את הגלקסיות.

למלא חיים בכוכבי לכת, ולגווע.

לנשוב ברוח.

לעוף בתור חסידה.

ולחוות את החיים שלי ברגע זה.

יכול להיות שלזה התכוון ר' אליהו דסלר כשאמר "רצון מקור כל הטוב - להיטיב".

לא מתוך מקום של חוסר.

ממקום של אהבה וכיף אינסופיים.

בסופו של דבר, זאת המשמעות של "טוב".

הערכים אצלי משתנים, לפעמים בקיצוניות.

תקופה אחת יש לי אמונות לגבי דרך החיים הנכונה עבורי, ואני בטוח בה בכל ליבי.

לאחר זמן כלשהו (זה משתנה מפעם לפעם) - אני משנה מסלול. לפעמים לכיוון הנגדי לחלוטין.

כל השיטה הקודמת נראית לי לא קשורה אליי,

בטח שלא אחת ששווה להשקיע בה מאמץ כל כך גדול.

ואני מאמץ לעצמי סט ערכים ואמונות חדש. שממנו נובעת התנהלות חדשה בחלוקת האנרגיה שלי.

לקח לי זמן להבין שאני פועל ככה - כי תמיד הייתי בטוח שעכשיו מצאתי את הדרך הנכונה.

ובחודשים האחרונים, הסתכלות רחבה על השנה שעברה, העירה בה את זה.

אז הסתכלתי מלמעלה על שנות הבגרות שלי, וראיתי שזה דפוס.

עכשיו כשאני ער לזה, אני מנסה להיות פחות אבסולוטי. נותן ליותר תחומים אפורים לנכוח אצלי.

או שסתם פיתחתי אבסולוטיזם לאי-אבסולוטיזם.

האדם המואר הוא לא ישות עם קווי אופי פסיכופטים.

קל לדמיין בודהה שלא נפגע ולא חרד משום דבר.

האדם המואר הוא - אדם שמצליח להרגיש חרדה ואשמה בלי להרגיש בושה מכך.

כי מה המקור של הבושה הזאת בעצם?

התכחשות להווה -

אני לא אמור להרגיש בושה כרגע

אני לא אמור להרגיש חרדה כרגע

אני אמור להיות חזק

מואר

אני צריך להתפתח עוד קצת

מתישהו בעתיד אהיה מואר, כרגע עדיין חלש.

צריך לתת לרגש את המרחב שלו. למלא אותו במודעות.

כמה זכות יש בלהרגיש בושה

לפחד

לכאוב.

כן מילה קטנה על רגשות:

יש הבדל בין להרגיש - לבין לעשות.

אני מרגיש כועס, פגוע, נסער - זאת לא סיבה מספיק טובה לעשות עם זה מה שאני רוצה. למשל לפגוע באדם אחר.

לא רק שזה לא מוסרי, זה יוביל לתוצאה הפוכה מהשאיפות שלי.

אם אני רוצה להיות רגוע או חזק יותר - זה מתחיל בלשלוט על הפעולות שלי. משם עוברים לצורת חשיבה שונה, ולתודעה יותר נוחה.

מה החשיבות שבשינה?

כשאלן ווטס נשאל "מהי שינה?" הוא ענה: "היום השביעי".

וכששאלו אותו "מתי היום השביעי?" הוא ענה: "כשאת ישנה".

מהתנסותי במדיטציה הבנתי שהמהות שלה היא כניעה.

כניעה לרגע הזה.

הכניעההמוחלטת למה שיש זה הכוח המרפא ביותר שיש, גם פיזית ובטח שנפשית.

לדעתי משה (רבינו) הגיע לדרגות הרוחניות הגבוהות שלו בזכות שהוא היה "עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה"- כלומר, הכי כנוע.

וזה בדיוק מה שקורה בשינה.

אנחנו נכנעים לגמרי, נותנים לגוף להיות הכי רפוי שאפשר, לשכוח את הדימוי המנטלי שלנו על עצמנו, ונותנים למציאות לעשות עם הגוף שלנו מה שהיא רוצה.

לא שולטים יותר במחשבות ובשרירים.

לכן בזמן חרדה קשה להירדם - אנחנו לא משחררים שליטה.

בעצם שינה זאת הפעילות הכי בריאה שאפשר לעשות.

היא מחדשת אותנו.

פעם הייתי מתבייש בשינה שלי.

מתוך מקום פעלתני שלא רצה לבזבז את הזמן בלרבוץ ובטח בלאבד מודעות לכמה שעות.

בזמן האחרון אני נותן לעצמי לישון יותר, ולהרגיש טוב עם עצמי שאני עושה את זה.

ולאחר תקופה של שינה איכותית - אני מרגיש איך התודעה שלי יותר רגועה, משחררת, מתחדשת.

כשיש פצע שרוצה להתרפא, היקום מזמן דרכים לרפא אותו ולזרז את תהליך ההחלמה -

שיחה על הנושא שתגרום לי לדבר על זה

חוויה שתציף מחשבות

מקום, שיר או ריח שיזכירו.

והחכמה היא לקחת את ההזדמנויות האלה, לא לברוח מהן. 

להיות נוכח כשהן קורות.

ובכל כמה פעמים כיף לי לראות שזה השתפר, קצת.

לא משנה כמה אברח מהתמודדות עם משקע כלשהו, במוקדם או במאוחר הוא יצוץ בצורה מסוימת אצלי בחיים.

יזכיר לי שיש משהו שרוצה את המודעות שלי.

אז הוא יצור סיטואציות, יכניס אנשים לחיי, יקח אותי למקומות רחוקים - עד שאסתכל עליו ואחשוב: "היי, הנה עוד חלק ממני".

היום הצלחתי להפריד בין רגש לשכל.

היה לי ריב עם חבר. שהוא גם חברותא.

הוא טען שאני לא לוקח מספיק אחריות, אני טענתי שהוא מסתכל על הדברים בצורה לא נכונה.

ממש כל אחד הוציא דברים שקצת ישבו לו על הלב.

וזה טוב, צריך את זה לפעמים בחברות אמת.

אבל הבחנתי במרחב שנוצר אצלי בלהט הויכוח.

בתוך סערת המחשבות והמילים - היה שקט שהקיף את הכל.

שקט שיכולתי לחזור אליו כשרציתי.

יכולתי להבחין בין מה אני באמת רוצה לומר - למה שהאגו רוצה.

יכולתי לאכול איתו סעודת ראש חודש וגם לקבוע לימוד בלי לערב את אי ההסכמה בינינו.

יכולנו לצחוק, ולחזור להתווכח.

זה היה יפהפה.

יש משהו אותנטי בזה - בלהצליח לריב בלי להרוס חברות, או אפילו בלי להרוס את השעות הקרובות.

כי כשאני חושב על זה - עם חברים אחרים אני פשוט לא רב, אנחנו לא עושים את זה. זאת דינמיקה אחרת.

דינמיקה קצת מזוייפת.

תסתכלו על ילדים, הם רבים ומשלימים כל הזמן. 

רגע אחד הם הלכו מכות, ובשני הם בונים מגדל קפלה ביחד.

כי כל אחד מרשה לעצמו להביע הכי טוב את מה שהוא מרגיש. בלי פחד מהתגובה של הצד השני.

וכשזה נעשה בתור אדם בוגר - זה נעשה ממקום עמוק יותר. אתה מרשה לעצמך להיות טבעי - כי הצד השני עם כל חילוקי הדעות שלו רוצה בטובתי. מדבר ממקום טהור.

איך מפסיקים לרצות, אם אני רוצה להפסיק לרצות?

להזכיר לעצמי בכל הזדמנות לחזור להווה.

את חוסר ההיגיון במחשבות חוזרות ונשנות על כלום ושום דבר.

דברים שיישכחו עם הזמן.

לשכון בגוף.

להיות אור של מודעות ונוכחות.

לצפות באגו.

לצחוק ממנו.

אין צורה שיכולה לספק את הצורך הקדמוני ביותר - לשכון בהווה.

אקהארט טול אמר פעם שהמקור לכל הבריאה יוצר חיים וצורות על מנת להזדהות איתן - עד ההיזכרות שהן המקור עצמו.

לכן אם אדם רוצה לדעת אם הוא ימשיך להתגלגל בצורות אחרי המוות - שיבדוק את התדירות בה הוא רוצה להזדהות עם צורה.

ככל שהוא מזדהה יותר - כך הצורך של היקום להמשיך דרכו את ההתעוררות גדל.

חלום שהיה לי בשנץ.

דבר ראשון - אין ולא תהיה כמו השינה של שבת, גם בלילה וגם (ובעיקר) בצהריים. כנראה משהו עם הנשמה היתרה עושה את העבודה.

חלמתי שאני מתכונן למבחנים של סמסטר ב'.

נכון - זה מתחיל נורא אבל זה משתפר.

כחלק מההכנה למבחנים צפיתי בהקלטות של קורסים שונים, ולאחר כמה מהן עברתי להקלטות הקורס של אלן ווטס.

כן, מסתבר שאלן ווטס מלמד במכללה שלי.

אני. לומד. אצל. אלן. ווטס.

ותוך כדי שאני צופה בהקלטה - היא הפכה חיה, אני ניצב בשיעור פיזי של אלן ווטס.

השיעור התנהל על חוף ים מעונן ואפרורי, ללא שום קרני שמש.

אלן הסביר טכניקה מדידטטיבית בה משחררים מהגאווה בתנועה, מין ציור עם מקל על החול בתבניות מסוימות.

הוא ביקש מתלמיד אחד להיות הדוגמה שלו בהסבר.

הוא אמר לתלמיד שהגאווה שלו נמצאת בצד שמאל ולכן עליו לצייר על החול עם היד השמאלית.

כשהתלמיד התחיל לצייר - הפכתי אני להיות התלמיד.

ואני מצייר על החול ומרגיש את הזרימה יוצאת מהצד השמאלי של גופי בציור.

נגמר השיעור, ובאה לי ההבנה שאלן ווטס מת. לא ידעתי שמדובר בחלום, אבל ידעתי שאני נמצא בפלטפורמה בה אני יכול לתקשר עם אלן ווטס המת.

- משום מה אני הפכתי לאישה - (כנראה כי בספר שלו הרבה נשים שואלות אותו שאלות)

סיפרתי לו שאני חיה כ-70 שנה אחרי מותו, לומדת את כתביו ושומעת הרבה הרצאות שלו.

הוא מחייך ואומר לי שהוא מקווה שהדברים שלו עזרו לי.

אמרתי לו, כמעט חנוקה מדמעות, שהם שינו את חיי.

הוא שואל אותי מה מדבריו הכי השפיע עליי?

אני מנסה לחשוב על כמה נושאים ולבחור את התשובה הטובה ביותר, ואני מתחילה לומר לו שהפרק "על להיות אלוהים"... אבל אז... השעון מצלצל.

כוסמארט אבו אבוק.

ולפני שבת התלבטתי אם לכוון את השעון ל16:00 או ל16:30. בחרתי באופציה הראשונה.

אני חייב להבין איך להגיע לחלימה צלולה. אני צריך להשלים את השיחה הזאת.

אשרינו שזכינו.