כל יום יש לנו חברותא
כבר שנה וחצי, אולי יותר
לומדים שעתיים שלוש, שישה ימים בשבוע
זה לימוד שאני גאה בו
כזה שנבנים ממנו דברים
ידיעות, יכולות הבנה, חברות
אבל לפעמים זה כבד עליי
יש תקופות שהלימוד פשוט לא מתוק
בדרך כלל כשאני תקוע במחשבות שלי
והאישיות המורכבת שאיתה אני לומד כביכול מעצבנת אותי.
פעם הייתי ממש יוצא עליו
נפגע, מתעצבן, שותק בכוונה
אבל אחרי שנים הבנתי שאני פוגע רק בעצמי ובחברות שלנו בצורה הזאת.
הרי הוא לא באמת מנסה לפגוע בי, להיפך - זה שהוא מרגיש כל כך בנוח לדבר איתי ולצחוק איתי על הכל - זה מעיד על הקשר העמוק שיש בינינו, חיבור מיוחד כזה שאנשים רבים לא זוכים לו.
אז במקום זאת יוצא שאני שותק, אבל כבר לא שתיקה רועמת, שתיקה כזאת של "סתום תפה אל תתעצבן ואל תתן לזה להשתלט עליך, זרום עם הסיטואציה"
וברור שהוא קולט שמשהו איתי Off, הוא גם שואל מה הלוז איתי, אבל חלק מהעבודה שלי היא לא לשתף אותו, כי זה מה שגורם לי להרגיש חרא עוד יותר אחכ.
מכירים את זה שאתם מדברים עם מישהו על טלטלה כלשהי ואחרי זה ההרגשה רעה עוד יותר?
זה קורה עם אנשים ספציפים?
לא יודע, איתו זה קורה לי הרבה
אז זהו, הבנתי את זה מזמן אבל עד עכשיו לא שלטתי בעצמי
זה כיף, לומר בגאווה שקניתי מידה בתוכי.
מידת השתיקה.
פעם גם הייתי אוכל את עצמי אחרי שהיינו נפרדים, טוחן בראש שיחות שוב ושוב, מדמיין אם הייתי אומר ככה או אחרת.
עכשיו? לוקחות לי 5 דקות אבל אחרי זה שקט...
ואני אתאפס על עצמי עוד יותר
לא רק על הדיבור אני אשלוט
אלא גם על המחשבה
זה לא יציק לי יותר
כלום לא יציק
אני אוכל לסתום את המוח כמו את הפה.