בתור אדם מאמין, תמיד הייתה קשה לי שאלה אחת.
"למה אלוהים ברא את היקום?".
ישות כל יכולה ועל זמנית לא צריכה אותי ואת המעשים שלי. הוא לא ברא אותי מצורך.
אז אחת מהתשובות הידועות ביותר היא של ר' אליהו דסלר. שמקור כל הטוב רוצה להיטיב. לכן הוא ברא אותנו - כדי להיטיב עימנו.
אבל זאת תשובה בעייתית. זה מעיד על מחסור כלשהו בבורא. הוא לא יכול למלא את הרצון שלו להיטיב בנקישת אצבע?. בשביל זה ליצור יקום?.
וכך נשארתי בלי תשובה מספקת -
עד שבא אלן ווטס.
ווטס מדבר על היקום במונחים של המזרח, שם - בניגוד לתפיסה המונותאיסטית - היקום הוא לא איזה ארמון שאלוהים בנה.
היקום הוא אלוהים עצמו. והוא משחק בתור הצורה של היקום.
אלוהים זה אני.
אלוהים זה החתול.
הנרקיסים.
הכוכבים.
והוא עושה את זה כל זה
לא כי הוא צריך
אלא כי כיף לו.
הוא לא צריך סיבה לעשות את זה, זה פשוט כיף.
ולשאול: "למה אלוהים ברא את היקום?" - זה כבר לא רלוונטי.
אלוהים לא ברא,
הוא כרגע חי ונושם בתור הבריאה עצמה.
ובכל זאת... למה?
אז זה כמו לשאול למה ילד בן 5 יוצר סיפורים שלמים מהמשחקים שלו עם הבובות למרות שהם לא מועילים לו בכלום.
הוא לא עושה את זה כי הוא צריך או כי הוא מנסה להגיע לתכלית מסויימת.
זה פשוט כיף לו, והוא ימשיך לעשות את זה כל עוד זה כיף.
לאלוהים כיף לסובב את הגלקסיות.
למלא חיים בכוכבי לכת, ולגווע.
לנשוב ברוח.
לעוף בתור חסידה.
ולחוות את החיים שלי ברגע זה.
יכול להיות שלזה התכוון ר' אליהו דסלר כשאמר "רצון מקור כל הטוב - להיטיב".
לא מתוך מקום של חוסר.
ממקום של אהבה וכיף אינסופיים.
בסופו של דבר, זאת המשמעות של "טוב".