בחסידות מדברים הרבה על ה"צדיק".
צריך להיות בקירוב לצדיק.
ללכת בדרכיו.
אי אפשר למצוא את האמת הפנימית בלעדיו.
ולפני כמה ימים שמעתי בחור בשם דור שמאי מדבר על עניין הצדיק מנקודת מבטו המיוחדת.
הצדיק הוא לא אדם חיצוני. הצדיק הוא אני.
והבדיקה התמידית שלי היא אם אני ביושר עם הצדיק שלי.
עם האמת שלי.
בדרך שמרגישה בתדר הנכון לי.
עד לפני כמה חודשים הייתי באמוק דתי מוטרף.
רודף אחרי עוד דף גמרא ועוד טבילה במקווה.
בציפייה שזה יספק אותי. ייתן לי שלווה.
אבל זה לא.
כי התרחקתי מהצדיק.
ואין ספר חוקים שיגיד לי מה הדרך הפנימית שלי.
מרגישים את זה. וככל שאני ממשיך ללכת בדרך שמרגישה לי נכונה - השריר של זה מתחזק. ויותר קל לי לדעת מתי אני מתרחק או מתקרב לאמת שלי.
אני בוחר את הגמרא שאני רוצה ללמוד. ואת כמות הזמן.
אני בוחר מתי אני טהור ומתי טמא.
מתי שינה איכותית וארוכה תעשה לי טוב יותר מלקום מוקדם לתפילה במניין.
מתי ספר התניא עדיף על מסכת סנהדרין.
אני בוחר את האמונה שלי -
איך נברא העולם. איך התפתח האדם. למה יצרו אותו. מי העם הנבחר. מה זה עם. מה זה אלוהים.
כאן, קרוב לצדיק, יש שלווה פנימית.