ככל שאני מנכיח את המוות בחיים שלי, כך הם יותר קלילים.
לפעמים זה נדמה שיש יעדים בחיים שכל אחד צריך להגשים. כאילו נולדנו לתוך משחק מחשב והמטרות שלנו הוצבו מראש.
השכלה, עבודה, חתונה, ילדים. ואלו רק הדוגמאות המוכרות.
ביום-יום יש טקסטים קבועים שצריך לדקלם בהתאם לסיטואציה בה אני נמצא -
עם אדם א' מדברים רק על נושאים מסויימים.
עם אדם ב' ההומור צריך להגיע רק עד גבול מסויים.
עם אדם ג' לא שואלים שאלות אישיות מדרג ב'.
וכל זה לא בגלל שהם הביעו שזה לא נוח להם אם אתנהג אחרת.
נטו כי כך קבעתי לעצמי בראש, בהתאם להתניות שלי על איך אמורה להיראות שיחה עם אדם כזה או אחר.
יש גם פעולות שצריכות להתנהל בצורה ספציפית.
לעבודה מגיעים ברכב. לא ברגל ולא באופניים.
אם אני קונה רכב חדש אז צריך להתייעץ עם אדם ספציפי.
צריך לומר "לבריאות" בכל פעם שאני שומע מישהו מתעטש.
וכל זה למה?
הרגלים שלא העזתי להטיל בהם ספק.
אבל כשמכניסים את המוות לתמונה, הכל מתמוסס.
המוות מקטין הכל, בגלל שהוא כל כך גדול. נצחי.
הוא מזכיר לי שאני כמו בועת נוכחות באוקיינוס אינסופי.
שבאה אחרי נצח של כלום לרגע אחד, להיות היא, ולחזור למים לעוד נצח.
וכל הסיפור שלי על מי אני ולאן אני צריך להגיע ובאיזו צורה להתנהל עד שכל זה ייגמר - נדמה כלא היה. כי הוא באמת לא.
אולי כל הסיפור שלנו על מי אנחנו זה מנגנון הגנה פסיכולוגי מהמוות. להרגיש שיש לנו אחיזה במציאות, כללים, ממשות.
אבל ברגע שכן מקבלים את המוות - יש יותר שלווה. יותר חיים.
"Nothing real can be threatened".