30/30
עיניו נפקחו והוא חזר לחדר הלבן, ידיו היו קשורות לצדדים, הוא לא ידע כמה זמן הוא חיכה לפני פסע אל תוך החדר, הוא הביט בפניו של האיש כהה העור שנכנס, פניו מבולבלות.
"אני.... אני מכיר אותך, אתה רוברט", האיש כהה העור צחקק וליטף את פניו "הגיע הזמן אחרי 5 שנים שאתה אצלינו", הוא לא יכל לראות את המבט של עצמו אבל הוא ידע שהוא מבולבל, זה רוברט, 5 שנים?.
הוא שכב על המיטה, ידיו קשורות, כותונת לגופו, הקירות הלבנים מרופדים, הרעש של ההד חזר להישמע כמו בסטריאו, רוברט קרב אליו ושאל "אתה בסדר? זה כנראה הכדורים שמבלבלים אותך", מוחו רץ מהירות, מנסה להיזכר על איזה כדורים רוברט מדבר.
עוד אדם נכנס לחדר, צוחק בצחוק גדול, צחוק מוכר שלא יכל לשכוח, זה היה ההד רק שעכשיו יש לו פנים, יש לו גוף, יש לו מדים!!! לשניהם יש מדים לבנים תואמים, הם רופאים? אחים? מי הם?.
ההד לא הפסיק לצחוק והבחור כהה העור ניסה להרגיע אותו, היו להם פנים מלאות בפרטים, לאחד שפם ולשני משקפיים, אחד בהיר והשני כהה, גבהים שונים ומשקפיים, הוא הכיר אותם.
ואז זה נפל... רוברט... אח... הוא בבית חולים, הוא הביט אל החלוק הלבן שמונע ממנו לזוז, ידיו קשורות, רגליו קשורות, ההד? הוא גם אח, ואם ככה אז הוא... אז הוא משוגע.
הוא התחיל להאבק בקשרים, מנסה להיחלץ מהכותונת, ההד ורוברט זינקו עליו, מנסים לרסן אותו, רוברט צעק להד שירוץ להביא זריקת הרגעה ואז נעלם ההד - עדיין צוחק.
רוברט שיחרר אחיזתו והתקרב אל הגיבור הקשור "הכל בסדר, נביא לך משהו להירגע והכל יהיה בסדר", לפני שהספיק לחזור ההד, הביא לו רוברט גלולה כחולה.
הגיבור בלע את הגלולה תוך כדי שבפעם המיליון הגיע בעצמו להבנה שכאן יבלה עד סוף חייו, ואם כך הדבר סימן שאין לו
תקווה