כל חיי קראו לי שמנה. או מלאה, כשלבן אדם היה קצת מושג על הכאב שנלווה למילה "שמנה".
אבל לא הייתי באמת שמנה. הייתי יפה. מלאה, קצת עם כרס, קצת שומן על הגוף.
הייתי בריאה.
עכשיו? עכשיו לא אכפת לי. למה שלא אוכל פיצה כשבא לי? אנחנו כאן לתקופה קצרה. למה שאעצור את עצמי מההנאות של החיים?
מה, בגלל גנטיקה? בגלל איך שאני נראית?
למה אישה רזה יכולה לאכול אוכל טעים כמו פיצה, ולאישה שמנה אסור?
החברה שלנו, גורמת לשומן להיות מין כלא. אי אפשר להשתלב עם כולם, כשלא רזים. אנשים שופטים, תמיד. אנשים טובים, אנשים מפגרים. הרוב שופטים.
עכשיו כבר ויתרתי. עליתי במשקל. עליתי למשקל ההכי גבוה בחיי. אנשים מסתכלים עליי בסלידה - מה שנורא קל לזהות כשהרוב נותנים לך מבטי סלידה.
זו הרגשה נוראית. הרגשה שאני חוסמת.
נמאס לי לכאוב בגלל רגש של אחרים, רגש שלא במקום. רגש חסר אמפטיה, חסר הבנה. חסר אהבה. רגש לא שלי.
יש בני אדם, שכשהייתי רזה יותר, ואכלתי בריא יותר, או יותר נכון-הרעבתי את עצמי עם ירקות ירוקים, דיברו איתי כמו חברים. עכשיו? כשנמאס לי? כשהחלטתי לחיות את חיי כמו שהם חיים? אני מקבלת תגובות שלא במקום. מבטים שלא במקום. חוסר אמפטיה. חוסר הבנה. שפיטה.
אני מבינה גברים ונשים שלא רוצים זוגיות עם אנשים שמנים יותר. אני מבינה.
אבל, וזה אבל גדול. יש הבדל עז בין לשפוט מישהי בצורה מינית, לבין לשפוט מישהי בצורה אנושית, חברתית, ידידותית.
מי שלא חווה את זה. לא יכול לשפוט. לא באמת.
החיים האלה, הגוף הזה, מלווה בהרבה כאב. הרבה שפיטה. הרבה בולשיט של אנשים אחרים, לא שלי.
אם הייתה לי בחירה, בין להיות שמנה ובין להיות רזה, הייתי בוחרת להיות שמנה.
רק ככה אני רואה מי הבן אדם באמת. למי באמת אכפת, ולמי רק אכפת מעצמו.