צריכה לקטר

אני עייפה. מעצמי, מהעולם, מאנשים.

עייפות כרונית כל חיי. 

בעבר תמיד ייחלתי להירדם ולא לקום. להיעלם מהעולם בשלווה. בשקט. בנחת. 

כאן, מצאתי את עצמי נותנת עצות ותמיכה, בלי כוונה. סתם ככה. בלי רצון לתמורה. 

ולפעמים, לפעמים קורים מקרים, של אנשים שחושבים  שגוי. חושבים שיש לי רצון ליותר. ולי אין רצון כזה. אף פעם. 

אני לא רוצה לשכב. לא עם גבר מדהים, ולא עם גבר נצלן. 

אני עייפה. 

עייפה מגברים שלא מבינים שלא אומר לא. 

עייפה מבני אדם שלא מבינים שגבול זה גבול. 

עייפה מעצמי. מהכימיה שלי. 

עייפה מהחוסר שליטה בחולשות שלי. 

עייפה מהרצון שהכתיבו לי, לנישואים עם הגבר המושלם. 

זה לא רצון שלי. זה לא היה רצון שלי אי פעם. 

אני מתגעגעת לתקופות שעישנתי ירוק. 

תקופות כל כך נעימות, רגועות. 

תקופות שגררו מחירים כבדים. 

שינוי אופי. הזנחה עצמית.

בעיות בראש. בעיות זיכרון. 

ועדיין, אני מתגעגעת לירוק.

הייתי ישנה כמו תינוק. 

חצי יום אחרי כל סטלה. נחה וחווה מה זה רוגע. 

רוגע אמיתי. בלי שטויות. בלי שקרים. בלי רעש. 

רק אני עם עצמי. בגוף שלי, בשקט שלי.