שאלו אותי כמה פעמים כאן אם אי פעם אהבתי.
וכן, אהבתי.
ולכן אני לא חושקת בזה יותר.
אהבתי, נפגעתי ופגעתי. המון.
גם התאהבתי. בחבר ילדות, בחברת ילדות, בחבר טוב מהעבודה שלא השאיר אותי לבד לרגע.
האחרון, האחרון היה הכי קשה.
הוא היה האדם הכי מיוחד שפגשתי בחיי. האהבה שהייתה לי אליו, הייתה האהבה הכי חזקה שחוויתי, בכל חיי.
גבר מן הגברים, מקבל, מכיל, אוהב בלי תקנה. לא מפחד להיות עצמו. לא מפחד ממה שחושבים על התנהגותו.
מבין אנשים, מצחיק, חם ואוהב.
גבר מדהים. גבר משוגע.
עם הזמן, גיליתי שהוא כבר תפוס. בזוגיות עם אישה מן השורה, אישה חזקה ומדהימה.
אישה שקבעה איתו לעבור מדינה, רק בשביל הטוב שלו ואולי גם שלה. אישה שכבר החליטה להיות אם לילדים, בלי צורך בנישואים.
על הזוגיות שלהם, זה כל מה שידוע לי.
לא רציתי לדעת יותר. לא הייתי צריכה לדעת יותר. כדי להבין שהגיע הרגע לחתוך. להיעלם .להחלים.
כשהרגש שלי אליו נהייה בלתי אפשרי להכיל. בכי כל יום, עיניים אדומות כל היום, מחשבות רק עליו עד תום.
איך שהוא אף פעם לא ירצה אותי.
איך שאני לא מסכימה לפגוע באישה אחרת, בו ובעצמי.
לא בשביל הרגשות האנוכיים שלי, לא בשביל אהבה שלא שייכת.
איך שאני יודעת, שהגיע הרגע לחתוך.
שהגיע הזמן לקרוע את עצמי ממנו.