אני לא מבינה מה חוסם אותי מלכתוב.
אולי מה שחוסם אותי, הוא ההבנה שאין לי באמת מקום כאן בכלוב.
לפעמים אני זוכה בשיחות לעניין, ולרוב?
לרוב? אין כלום. לא יפה. לא מכבד. מה לא? לא לעניין. לא כאן.
שיחות שגולשות למה מושך אותם בי, שיחות על פטישים שלא שלי.
ואפילו? אפילו הצעה קלה לסירוב, תשלום תמורת דומיננטיות בכלוב.
ואני כאן רק בשביל לכתוב.
לשחרר מהעול.
העול, העול של הרגשות ששייכות אך ורק לי . לא לאף אחר.
שלי. רק שלי.
עכשיו? עכשיו אני על החוף.
מנסה לשכוח שלידי יש קוף.
קוף נסתר ונעלם בצורת בן אדם.
סתם.
סתם אומרת.
לידי יש בני אדם.
יותר מדי בני אדם.
רוסים, תימנים, מוסלמים, ערבים, מי לא כאן?
בלי שפיטה, כמובן.
מעשנים, שתיינים, דיכאוניים, והמון אנשים חברתיים. משפחתיים.
יותר מדי אנשים.
זזתי, הלכתי לקו המים.
זזתי לכאן, אחרי רעשים רנדומליים.
שיחה של בת 17 עם חברה, תסכול על ההורים ששם בשבילה.
איך היא חושבת שבגיל 18 יפסיקו לשלוט בה....
כמה היא טועה.
מוזיקה, מוזיקה רוסית לא נחמדה, רנדומלית ברמקול נייד של אחד לא נחמד.
מוזיקה חזקה מדי.
מוזיקה בלי טאקט, מוזיקה שמסתירה את הרעש הכת.
"הרעש הכת"?
לא מתאים לי.
אבל מתחרז לי.
הנגינה של הגלים, הלוך ושוב, הלוך ושוב.
הרגיעה של הים.
הים העצום, שכאן ליידנו.
כל יום. כל שעה. כל דקה.
כיף לכתוב.
תמיד כיף לכתוב.
לפעמים אני מדהימה את עצמי, בכתיבה שיוצאת כשאני שיכורה 💜