אני

אני אוהב להחזיק. להנחות.
אני אוהב כשאת נמסה מהקול שלי, מהמבט שלי, מהאצבע שמתעקשת בדיוק כשאת הכי רגישה.
אבל יש משהו אחד שאני אוהב אפילו יותר:

לפנק אותך בבוקר. כשהעור עוד חמים מהמיטה, כשהעיניים שלך בקושי נפתחות.

אני אוהב לרדת לך כשאת עוד חצי-רדומה.
כשהלב שלך מתחיל לפעום מהר כי את מרגישה את הלשון שלי — עוד לפני שהצלחת לחשוב.
אני פותח אותך בעדינות, מחזיק לך את הירכיים, נושם אותך פנימה, עמוק, כאילו את הדבר הכי טבעי בעולם.
כי את כן. בשבילי, את התחלה של בוקר נכון.

אני לא ממהר.
אני אוהב להרגיש איך את נמתחת תחתיי, איך כל נשימה שלך נהיית רטובה יותר.
איך את פולטת אנחה קטנה בלי שליטה – בדיוק ברגע שהלשון שלי פוגעת בך במקום הכי נכון.

וזה לא רק עונג.
זה שליטה.
אני בוחר מתי להאיץ. מתי לעצור. מתי לגרום לך להיאחז בשמיכה וללחוש את שמי בקול שבור.

אני שם — בין הרגליים שלך, אבל גם עמוק בתוך הנשמה שלך —
כדי להזכיר לך:
את אולי שוכבת, אולי נמסה, אבל את שייכת.
את שלי.

ויש משהו כל כך אינטימי בזה, לא?
שדווקא מי שמחזיק אותך הכי חזק,
יורד לפנייך בבוקר, בלי מילים,
רק כדי להתחיל את היום בטעם שלך על הלשון שלו.