פורשת כנפיים

כתבתי בפוסט קודם על עזיבת הילדים והלחץ המוחץ של עולם החרדי שגרם לכך. שנתיים ארוכות. ועוד כמה שנים טובות לפני זה של תהליך העזיבה. זה העדכון.

הגוזלים חוזרים לקן. אחד אחד. בטיפות. בזהירות. בחשדנות. אבל כל פעם צעד ועוד צעד לקראתי. נדרש המון סבלנות. המון ויתור. והרבה השפלה. 5 ילדים שאני אוהבת עם כל כולי. ואף אחד לא דיבר איתי... זה בור של כאב. זה געגועים אין סופיים. הבת נכנסת להריון ראשון, ולא מספרת לי. כל ילדה רוצה לספר לאמא שלה, שאמא תשמח בשבילה, שתשאל איך היא מרגישה, והיא לא יכולה. הקהילה והאקס מסתכלים... אני סבתא, אבל רק בתיאוריה. ילד אחד אומר לי שאני מתה עבורו. אחר נעלם. אחת מסכנת את עצמה. ואני לא יכולה לעזור להם...

החלטתי שאני צריכה למצוא דרך לשרוד את זה. להחליט שיהיה לי חיים טובים. הפסקתי להילחם. ממילא לא עזר. זה רק צעקות אל הרוח. והתחלתי תהליך של קבלה. קבלה לא אומרת שזה מה שאני רוצה. זה אומר שאני מקבלת שלעת עתה הם לא בקשר איתי. שזה המצב ועלי לקבל ששם הם נמצאים. הייתי צריכה את הקבלה ע"מ להגיע למקום של רוגע ולא של לחץ איתם.
וכשהייתי מאוזנת, יכלתי להתקשר עליהם גם שלא ענו ולהניח את זה. לתת בלי ציפיות של תגובה מצידם. לתת כי עושה לי טוב לתת -אפילו אם הם לא מגיבים. אמרתי לעצמי- היום הם לא יכלו. אנסה שוב מחר. הרבה דחייה. הרבה שקט. המשכתי לתת.

קודם אחד חוזר. אח"כ זאת חוזרת. אחד אחד. מסתירים מהקהילה. מסתירים מהאב. הלחץ כל כך אדיר שהם אפילו לא מספרים אחד לשני. הם מוצאים מקום חדש וטוב איתי. עוד אחד חוזר. ואז עוד אחת חוזרת... למדתי ללכת קדימה ולא להתקע בעבר. והיום חזר האחרון. כל הגוזלים בקן. העצב שסחבתי איתי לכל מקום נמס. הם ילדים מה זה טובים. גדלו. התבגרו. למדו להעריך אהבה. ברוכים השבים גוזלים. יש כאן מקום חם ואוהב.