פורשת כנפיים

הבלוג הזה ליווה אותי מלפני שנכנסתי לתחום ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כאשר המימוש היה נראה רחוק כמו לנסוע אל השמש, לאורך הטיול שלי בעולם הזה, וכנראה עד לסופו בארץ.  זה ערך עשר שנים, וראיתי, חוויתי, בררתי, וגיליתי. שמשתי את הבלוג הזה לשיחה אישית עם עצמי, ושיתוף הקהילה.  הערתי על בעיות שראיתי בקהילה, כמו גברים נשואים וצעירות לא נשואות אשר עכבו חיי המשפחה בגלל הקשרים האלו.  הקשרים שהיו לי לא היו בלעדיים אך היו כממוצא בין 6-8 שנים.  בתור נשלטת טוטאלית, אני לא יודעת לא להתמסר בלי לתת כל כולי. ושיהיה ברור, גברים אלו העשירו את חיי, גם באופן מיני, והרבה מעבר, כמו שדום טוב אמור לעשות.

אני עוזבת את הארץ למספר שנים. כבר בדקתי, יש קהילות לאן שאגיע ואני מתכוונת לבדוק אותם. אבל בגדול, אני מרגישה שנשרפתי. שמה שבדסם נתפס בארץ ומי שאני, לא אותו הדבר.  מצאתי ערמות של גברים חרמניים. למדתי על שיטות סינון שלהם, שקרים אין ספור, וסוג של ניצול נשים.  אפשר להגיד שהבעיה אצלי.  אבל זה הפוסט שלי וזו סיכום של התהליך שלי... נכון שהייתי דתיה, חרדית ונכנסתי לתחום לא מוגנת, בלי רקע של התנסות וצבירת נסיון מול גברים. מתישהו, פותחים עיניים והתירוצים לא מספיקים. אם אני רוצה בעולם הזה, צריך להסתגל.

הקהילה צעירה. ומצאתי שיש התעניינות באקטים של הבדסם:  מי תעשה פיסטינג, מי לחשמל, ואת מי ניתן ממש להכאיב בצורה אחת או אחרת. שאלה נפוצה- מה הדבר הכי נועז שעשית...  ואני כאן ל d/s - לשרת, לרצות, למצוא אינטימיות עמוקה תוך עוצמה של סשן. כמו שנפלתי מכדור ארץ אחרת. חשבתי שאגיע לקהילה שסוף סוף תכיל אותי, מה שלא מצאתי בוניל, וזה לא קרה. מה פתאום קשר?  הגברים נשואים, בקשר, פוליגמיים, וכדומה. לא לזה מגיעים לאתר. יש רצון לסקס קינקי. סקס רגיל יש להם פתרונות, קשר רגשי יש כבר מישהי. זה המקום שרוצים להתנסות בבדסם.

נסיתי. באמת שנסיתי. אבל בלי קשר רגשי, עבורי זה קר, חסר תוכן, ואף משעמם. כן כן, בדסם משעמם...  השבוע, חבר מהקהילה נכנס, הייתי בסיום מקלחת והשארתי לו את הדלת פתוחה. נכנס וניגש עלי מאחור ועשה לי כמה דקות של קבלה.  אמרתי לו שככה גבר צריך להיכנס לדירה בסוף יום!  זה עדיין מטריף אותי, עושה לי טוב, מין רוגע עמוק מבפנים שנשאר יום יומיים. אבל, זה לא דבר שאמצא כאן בארץ. אולי גם לא בחו"ל. מי יודע...  אני מרגישה שטעמתי מהבדסם בארץ, ולא רק בכלוב. ועם כל הטוב, בסופו של דבר לא מצאתי מה שאני חפשתי. והיום כבר לא מחפשת. אני יודעת מה שעושה לי טוב, ואם אין את זה, לא אעשה 'כמעט'. כלומר, אין... הייתה התחלה מבטיחה, אך סופו של דבר, לא התפתח.  מודה לכל חבריי שפגשתי במהלך השנים ומאחלת לכם חוויות כייפיות בהמשך.   נופר~

   ,

זה התחיל במאה שערים ונגמר בסשן ביער...

הרבה שנים הייתי דתיה, חרדית  בתקופה האחרונה. כשהתגרשתי עזבתי את זה אט אט, והיום נשארים שרידים וכבוד אל הבורא, אבל לא מעבר. אך לא הצלחתי לעשות השבה למגזר החילוני בעבודה, ועוד יש ילדים ששומרים, אז יוצא לי לעיתים די קרובות ללבוש פאה וללבוש בגד צנוע.

כך שיצא לי השבוע להרצות במכון המשתכן בלא פחות ממאה שערים בירושלים.  לא כל רמה של דת אותו הדבר, ומאה שערים הגולד סטנדרד בחומרות. התלבשתי מכוסה כמה שיותר- רק צוואר וידיים ראו, ויצאתי לדרך. היה ערב מוצלח, כולן נשים כמובן. והתחלתי בדרך הביתה.

ואז האדון מתקשר, רוצה לקפוץ. לא היה שייך, עד שאחזור. אבל כמו אדון טוב, חשב על פתרון, ונפגשנו בדרך, כאשר הוא בכיוון שלי ואני נוסעת בכיוון שלו. יער.  לא צריך הרבה מעבר. ואני נשלטת טובה, היה לי קונדום ומגבת,  הצלפות, צביטות, כאב, משיכות שער, ומה שאני ממש אוהבת- מחזיק אותי שאין לי אפשרות לזוז, ועושה מה שרוצה בי.  אהה, שכחתי, אדון קניבל, היו גם נשיכות.. 

 יכלתי לצעוק ללא רסן, היה ערב מאד יפה. העצים, הכוכבים. בהחלט עדיף מפעם הקודמת שקשר אותי ביער בירושלים אשר רואים את הפסלים של יד ושם.  זה לא היה בטעם הכי טוב, מודה... אבל הפעם, רק חושך, קור, ערומה בקור והוא לרב לבוש -איך שהוא יודע כל הטאצ'ים הקטנים שעושים לי את זה.

כשעזבתי את החיים החרדיים דמיינתי שאהיה חילונית וזהו. וזה לא מה שקרה. אני מוצאת את עצמי חיה כאילו שני חיים נפרדים. והם לא מתמזגים כלל. יוצא לי לא מעט לעבור מאחד לשני תוך רגעים. הפעם זה היה ממש קוטבי. ממאה שערים לזיון ערומה ביער ע"י שולט מצליף ומכאיב שאומר לי להציג לו את הציצים, לפתוח יותר רחב את הרגליים. לא רע לי להיות עם הנשים החרדיות. יש רמה של התנהגות והתחשבות אמיתית אחת לשנייה. וטוב לי להיות זנותית, פומבית, משפריצה, משוחררת.  כבר לא מנסה לשנות את חיי. הבנתי שכך יוצא לי. שונה אולי מהנורמה. הבנתי שאין לי צורך לבחור רק באחת הדרכים. נופר מתפצלת. כמו גיבורי-על: פעם  קלארק קנט, פעם סופרמן, והם מסתדרים נכון?  אז למה שגם אני לא..

אני שומרת את הבדסם במינון נמוך, בעיקר כי לא מצאתי מה שרוצה. יש מי ששומר לי שפיות, ומעבר לזה, קיימת תחושה שמיציתי אנשי הכלוב. או שאני סנובית נוראית...  בכל אופן, התחזק לי לאחרונה את הסיבה שאני עושה את כל זה. שסופגת כאבים שמקפיצים אותי וקשה לשאת אותם, שאני סופגת אי קשר כמו שאני רוצה, ועוד.  ולצערי, השולטים ה'אמיתיים' מבינים את זה ומשתמשים בזה לטובתם. ואני רואה את זה, ולא מצליחה לעצור את זה.  למה?

יש רגע בסשן שכבר זה מפסיק להיות משחק, מפסיק להיות הצלפה פה או שם, הצחוק המשותף פתאום נהיה שקט.  וברגע זה מתחיל הקסם. יש נקודה בסשן כאשר כבר אין לי יכולת לעצור אותו, לשנות אותו. פתאום אני ברכבת הרים וגם אם רוצה לרדת, זה לא יקרה עד סוף המסלול. וכאן פתאום יש סערה, הכל קורה מהר, אני שורדת, אני מחזיקה בו ע"מ לשרוד את זה, ולא משנה שהוא זה שעושה לי את הדברים. הרגע של ה- power exchange כאשר הוא שולט בי ואין לי מה לעשות פרט למה שהוא יחליט.

זה הרגע שמרגש אותי, מרטיב אותי, ומרגיע אותי עמוק עמוק בפנים. כשמתפשט גל של אושר בתוכי. הייתי עושה, ועשיתי גם, הרבה דברים ע"מ להגיע לנקודה הזו. לחוויה זה. זו השליטה שבו אני רוצה. תשתמש ביד, או במקל, לא משנה לי. חבל או אזיקים, כל עוד שארגיש אותך, שאדע שאין לי השפעה במה שקורה, שאתה משתמש בי איך שבא לך, איך שמחליט. ואני מנסה להשאר על הרכבת ולא ליפול ממנו.  שם אין לי תחושה רגילה של זמן, קשה לי להבין הוראות, כאילו שאני שומעת מתחת למים. שם אני רעבה להרגיש אותך, לרצות אותך, לעשות מה שרק תגיד.

הרוגע נשאר לי יומיים, הסיפוק הפיסי, תחושה נשית, מחייכת לעצמי ורוקדת לבד בחדר אח"כ. אלו רגעים של אושר בחיים. ולכן קל לנצל אותי. כי מי שמחזיק את המפתחות למנעול הזה, יש לי נטייה לעשות מה שירצה, שרק יעשה לי את זה שוב. לחצות את הקו מידידות וכייפיות לאובדן שליטה, למשהו גדול מעמצי ומיכולותי. כשאני מבינה שהוא הכל, שולט בהכל, ובאותם הרגעים אין לי דרך לשנות או לעצור את זה. שם אני נשלטת, אני נשית, אני מחוברת עליו. זה מרגש כל פעם שזה קורה.

שאל אותי אדוני הערב:

"אז מי עושה היום בטן ומי מאונן?"

כל אחד ואמונתו. מי שמרגיש אחרת, לכו על זה. לי יש בעיה במהות הדבר עם נשואים המחפשים נשלטות לקשר 'עמוק'.

פעם העולם שלי היה שחור לבן ולא הבנתי אנשים אשר מחפשים קשר מבחוץ לנשואין. הייתה הבטחה, מישהו אחר משנה את חייהם על סמך ההבטחה הזו, ואם לא מתאים, תגיד ותמשיך הלאה. אני עשיתי כזאת כשהגיע תורי. עד שהיה גט ביד, לא נפגשתי עם גברים. היום אני רואה שיש גוונים, שיקולים פיננסיים, שיקולים של ילדים, וגם, לא כל מי שנמצא כאן סובל בבית, אך לא רואה שיכול להתיחס לאישה שלו כמו שמתיחס לנשלטת.  יתר על כך, החיים דינמיים.  הייתי עם שולט נשוי, שבמהלך התגרש. הייתי עם שולט גרוש שבמהלך התחתן. ואז יש החלטות. אני/אנו החלטנו להמשיך. אני לא מצדיקה או אומרת שזה נכון. אבל עובדות בשטח מדברות עבור עצמם.

ובכ"ז, בעקרון, אני נגד להיות עם נשוי בתור אישה פנוייה. אני מקבלת הרבה פניות מנשויים אשר נשבעים שהם יתנו קשר עמוק, מהותי, מה זה איכותי. אבל זה קשר מוגבל.  זה קשר מיני. תסתכלו בפרופילים של הנשויים, כמעט תמיד הלינקים לאתרי מין.  כי הם לא מגיעים לכאן לעוד צרכים (לרב), כבר יש ילדים, ומי לשתות איתם כוס קפה ולשוחח על היום. אין ולא יכול להיות השקעה הדדית רגשית. הוא לא פנוי, לא בשעות של ..., לא בימים של ....  קשר עם נשוי לא יכול להיות קשר זוגי.  יתכן מאד שיש אימון, יש ריגוש, יש אינטימיות כלשהו. אבל הוא מתחיל ונשאר כקשר מיני. 

למי שזה מתאים, סבבה. יש נשואות שגם לא רוצות הרחבת קשר, ובעיני אחד משלים צורך של השני.  אבל כשמתחילים עם הצעירות, זה מעכב תוכניות חייהם. הן מתמסרות, ולא מתקדמות במה שצריך להתקדם.  בחירה חופשית, בסדר, הן בוחרות. אבל שולט שאמור להיות אחראי עלינו, או אכפת מאיתנו, יש טעם של ניצול.  ואם בגילי, מה יש להם להציע? זיון סוער? big fucking deal . מילים של אכפתיות כאשר אסור להיות בקשר בערב, אסור לצאת לציבור שמה יראו את הרכב, או אותו. זה קשר עמוק?  4 שעות במיטה כמה פעמים.

זה קשר המוגבל במהותו. קראו לזה מה שזה. אם תחליטו, תעשו. אבל בציפיות התואמות למציאות. וכל השכנועים שזה יהיה מיוחד, שלא אבין עד שאעשה כמה שמפסידה, וכו, לא עובדים. אתה נשוי. יש התחייבויות ורצונות ויצרים לאישה אחרת.  אנו סוג של הסחה, של לעזור לשרוד את שגרת הנישואין, מענה לצרכים מאד ספציפיים, סוג של השלמה.

ואני רוצה להיות העיקר.   נחכה.

כאן בבלוגים אמור להיות כתיבה לוהטת על סקס ושליטה. אני מבינה את זה. ובכ"ז כותבת על משהו אחר. אסביר את הקשר בהמשך. כשהייתי דתיה, התאים לי. לא סבלתי כל רגע. אבל כשניסיתי לצאת, ראיתי את זעם הקהילה. לא ממש אישי אלי, אבל עצם הרעיון, החוצפה לדחות מה שהם עושים. הם התגייסו בהתלהבות. היה קל לקהילה של השכונה שלי, כאחד, לגנות אותי. הריחו דם, ויזמו, פעלוו, והאמינו לשקרים. ברור להם שהרכילות אמת, כי זה מצדיק את ההתנהגות שלהם.  כך הגדיל הדחוי מאיש אחד עם אינטרסט ברור, לקהילה שלמה. זה הפך את עולם הסביבתי של ילדיי להבין ש'אף אחד' לא סובל אותי. אז מה יהיה  איתם? שיהיו יוצאי דופן מכל העולם?  שרואים ושומעים שהאם שנואה, הם מבינים שאם ילכו כנגד הזרם, גם אותם ישנאו.  וכך התחיל תהליך ההתנכרות ממני. תהליך זה התעצם עם השנים. כשהצליח לנתק מגורים ממני (אני אמא מצטיינת בכל פן אפשרי, לא בגלל זה  שזה קרה), ההסטה התחיל ברצינות, התרחב ונטע שורשים ארסיים עמוקים.

 מה הקשר לבדסם בכלל? למה לתאר את זה כאן? זה קשור לנסיונות להעלים אותי.  שלא יהיה לי קול. שלא יהיה לי מראה. שפשוט אעלם....  וכאן בעולם הבדסם, יש לי נוכחות. יש לי חופש. לא מגבילה את עצמי, לא עוצרת את עצמי. כאן יכולה לעוף. כאן יכולה להיות מינית ברמות שלא דמיינתי לעצמי. כאן אומרים לי 'ילדה טובה' ומרוצים ממני.

 ואז חוזרת לעולם ה'אמיתי' אשר זה פורים כל יום. הכל הפוך. מי שאני אוהבת שונא אותי ודוחה אותי. בעשר שנים האחרונות עברתי את כל שלבי האבל, וכעת בשלב הקבלה. הם לא חוזרים. פשוט כך. אמשיך לנסות, הדלת תמיד , אבל תמיד, פתוחה. אבל הם כבר לא חוזרים.

 מה שמטריד אותי עוד יותר, וכנראה שיש דברים גרועים מלאבד קשר עם הילדים שלך, זה שתהליך המכוונת של ההתנכרות שינה את האישיויות שלהם.  אין להם מודל של התנהלות נכונה, ומתנהגים בדרכים המעווטות שלימדו להם. אלו שהיו גדולים בעת הגירושין, גדלו מספיק בריא שהתתחנו יפה והכל טוב. כעת מתחילים להתחתן אלו שהורחקו ממני שנים רבות. וכאן אני מתחילה לראות גישה לא נכונה כלפי בת הזוג. חוסר ערך כלפי אמך, עושה הסבה גם לאשתך.  רואה את הגישה כלפי קשיים בחיים, של בריחה, של חוסר התחשבות לצד השני. בקיצור, רואה איך התהליך משנה להם את ה'אני' שלהם.  זה מתסכל ומקומם ביחד. אלו הילדים שלי, איך הוא העיז לשנות אותם לגרסאות הלא מוצלחים שלו!  הם גדלו טוב. בסדר גמור. היה צריך מאמץ להרוס דבר בריא ולהשתיל במקום דבר לא יציב, לא בריא, שיפוטי ולא אוהב.

 מה שהיה דומם בי שנים מרב ייאוש, התעורר. מה שלא יכלתי לעשות למען עצמי, יהיה למענם. לא אפרט את ההליכים כאן, אין צורך. אבל תאמינו- אף אחד לא מקלקל את הילדים שלי בלי שאפעול למענם....!  אם שתקתי עד היום בחיים האמיתיים, דוסית כנועה ושקטה, מצאתי את הקול שלי כאן- בגילוי חילוניות, בצעקות של סקס, בהבעה בבלוג הזה.  כעת זה פורץ לחיים האמיתיים. הגעתי לרגע ה'עד כאן' שלי, והצדדים שבי מתאחדים לאישה אחת. נופר תכירי את ג.

טרי מהיום..

אמר לי:  פגעתי בך, ולא באמצע סקס

איך לא לסלוח ???

לאחר מפגש טוב לשם שינוי, הבנתי דברים על עצמי.

תובנה: נשרפתי די טוב בעולם הבדסם. יצירת אימון כבר הכרחי. בלעדיו, איני נמשכת לשולט.

תובנה: כשאני שם, זה כמו סם. תחושה מסחררת, מטריפה. עושה ריגוש שכמעט לא ניתן להכיל אותו, שקופצת מעורי מרב טוב, ושקט פנימי עמוק מייצב בו-זמני. רגעים של חי.

ועוד תובנה:  גם אם אצטרך לחכות או להיות בלי, אני מחכה למה שעושה לי את זה. כשזה קורה, זה עושה לי את זה ברמות, וכשלא, ממש לא.

לא הפסקתי לגמור מאז המפגש.

לאחר כמה שנים כאן בכלוב ובעולם הבדסם בכלל, יש תובנות. אני לא אותו בן אדם שהייתי בהתחלה, כשידעתי שאני נשלטת ולא ראיתי אפילו דרך לממש אותו.  מימשתי ועוד איך. לא דתיה יותר, לא ירושלמית גם. היו חוויות מסחררות שלא יכלתי לחלום עליהן כי לא ידעתי שדברים כאלו קיימים בכלל. מצאתי שזו באמת אני. שיש צורך עמוק-עתיק ושזה עושה לי ממש טוב, מספק מינית, ונותן שקט כזה במרכז של ה'אני' שלי.

מיציתי שלב הסשנים. יש איזה חזרתיות, ופשוט לא זה מה שמספק יותר. אני לא מאמינה ב24-7 כי יש חיים מעבר לבדסם, שלא קשור לזה, ושלא אתן לאף אחד להחליט במקומי, לדוג- ילדיי ועבודה. אבל אני כן צריכה משמעות. שמעבר לסשן, אני עדיין מתמסרת, עדיין עושה לו טוב, עדיין מרגישה את החוט שהוא השולט שלי. שזה יכלול סשנים, אבל לא רק.

ומה קרה? גיליתי שלרב, זה לא הרמה הנדרשת בשטח. רב מה שמצאתי, זה אנשים שרוצים לשחק קצת, ריגושים וכייף.  זה לגמרי בסדר. רק לא בשבילי. אני מתמסרת ומרגישה חסרה אחר כך שעבורו היה 'סתם משחק' כאשר לי זה לא היה משחק. כייף כן.  אבל בתור נשלטת אני לא משחקת. זה מי שאני באמת.  פגשתי 'שולטים' דוגלים בכלוב, ולא הייתי מחשיבה אותם כשולטים מתחילילם אפילו. לקח זמן ללמוד את הלקח הזה, אבל למדתי. יש איזה שקט פנימי לשולט. יכולת לספוג התנגדות אמיתית שלי בלי שזה מוציא אותם מהאיפוס, או גורם להם להגיד לי כללים- את אמורה לשים את עצמך בידיים שלי כי את נשלטת...  השליטה נוטף משולט, זה מצמרר כל פעם, גם אם זה לא השולט שלי.  אני מזהה עם כל חושי גופי.

כתבתי בפרופיל שאני לא מחפשת, וזה נכון. אם אכיר שולט שרוצה לשלוט ברמה יותר עמוקה, ואנו מתאימים אחד לשני, אשמח מאד. רק שאני אפילו לא יודעת אם חיה כזאתי נמצא. אם כי הציפיות שלי לא מתאימיות, אם כי אין, או אם כי אני לא אמצא חן בעיניו. אני בצד השני של הבדסם. כבר לא newbie.  נחשבת ותיקה. ומהמבט מהצד הזה, אני לא רואה שיש אכלוס מפוצץ של שולטים רציניים. שיהיה. מקבלת. אני נשארת נשלטת. לא אתפשר לחוויות סתמיות ע"מ קצת להרגיש העונג הזה.  כאילו, אין הבעה. אין מימוש כעת. זה דומם וישאר דומם. ורק אם וכאשר יהיה את הדבר האמיתי, אחזור לבדסם. בי קיים סוג של שקט פנימי, של המתנה. לא עצוב לי, גם לא מרגש כאן.  רק שממתינה לדבר שאולי לעולם לא יבוא.

אדון מהחלומות. הוא אומר שלא אמצא עוד כמוהו, ויתכן שצודק. כל רגש שרציתי להרגיש, כל טיפה של מיניות שרציתי לגלות, ידיד ואיש שיחה מעניינת וכייפית. הבין את הראש שלי ותאמינו לי- זה לא דבר קל לעשות. אין לי הרבה רע להגיד, אם בכלל.

לא הייתי עבורו באותה מידה. פחות משנה עד איזו מידה, או מה בדיוק. הקשר עמעם עם הזמן, וכל פעם אני משלימה.  עוד שלב של פחות, ושוב אני משלימה. באיזו הדרדרות של עוד שלב אני מבינה שזה כבר לא מתאים לצרכים שלי.  אהבה -או רגש של חיבה, איך שנקרא לזה- זה לא הכל. בדם וביזע, אני לומדת שזה לא הקריטריון הבלעדי לקשר.. קשר אמור לגרום לי לשמוח, לחגוג, ולהגשים את עצמי להיות יותר. מאוחר בהחלט, מרב שכ"כ לא רציתי להודות בזה, אבל הקשר מזמן לא עשה לי את הדברים האלו. מצד השני, אין לו סיבה לסיים. אני סאבית אמיתית וכייף להפעיל אותי, לראות איך אני נרטבת מכוח, כמה שאני סוגדת, איך שלא מצליחה להתנגד לרצונו.

והנה, אני במקום הזוי. נשלטת משחררת את אדונה. זה מרגיש הכי לא טבעי שיש.  אני רוצה להיות על הברכיים לפניו, רגליים פתוחות ,מחכה לפקודה הבאה שלו.  הרוגע העמוק הפנימי שזה גורם לי, הסבמישאן המנטלי הטוטאלי והצורך להיות במקום הזה. ובמקום- אני מתאבקת עם עצמי לקחת סמכות ולהחליט כנגד רצונו. להיות המובילה והלא מתפשרת. לקבל שהשפוט שלי יותר טוב משלו. לא לציית אלא להחליט בעצמי.

נכון שאני אחראית על חיי, אבל לתקופה ארוכה צייתתי בהחלטות הגדולות. זו הדינמיקה. ופתאום, אני מפסיקה להקשיב, מפסיקה לציית. זה קשה יותר ממה שניתן לתאר. אט אט אני מחזירה את הסמכות שלי בעצמי, האמונה בשיפוט שלי, היוזמה בפעולות היום יומיות.  כמעט ולא גומרת, כנראה שזה יקח יותר זמן. אבל מרגיש לי שהייתי צריכה לעשות את זה. הרבה נפלתי, חזרתי עליו, ונסיתי שוב להתנתק. ועלי לסלוח לעצמי על זה. מה שחשוב זה שלקחתי את עצמי בידיים ועשיתי את זה. אף פעם לא שחררתי אדון , ומקווה שלא אצטרך שוב. אבל יודעת שמעכשיו אצליח להיות מי שאני- נשלטת חזקה.