אדון מהחלומות. הוא אומר שלא אמצא עוד כמוהו, ויתכן שצודק. כל רגש שרציתי להרגיש, כל טיפה של מיניות שרציתי לגלות, ידיד ואיש שיחה מעניינת וכייפית. הבין את הראש שלי ותאמינו לי- זה לא דבר קל לעשות. אין לי הרבה רע להגיד, אם בכלל.
לא הייתי עבורו באותה מידה. פחות משנה עד איזו מידה, או מה בדיוק. הקשר עמעם עם הזמן, וכל פעם אני משלימה. עוד שלב של פחות, ושוב אני משלימה. באיזו הדרדרות של עוד שלב אני מבינה שזה כבר לא מתאים לצרכים שלי. אהבה -או רגש של חיבה, איך שנקרא לזה- זה לא הכל. בדם וביזע, אני לומדת שזה לא הקריטריון הבלעדי לקשר.. קשר אמור לגרום לי לשמוח, לחגוג, ולהגשים את עצמי להיות יותר. מאוחר בהחלט, מרב שכ"כ לא רציתי להודות בזה, אבל הקשר מזמן לא עשה לי את הדברים האלו. מצד השני, אין לו סיבה לסיים. אני סאבית אמיתית וכייף להפעיל אותי, לראות איך אני נרטבת מכוח, כמה שאני סוגדת, איך שלא מצליחה להתנגד לרצונו.
והנה, אני במקום הזוי. נשלטת משחררת את אדונה. זה מרגיש הכי לא טבעי שיש. אני רוצה להיות על הברכיים לפניו, רגליים פתוחות ,מחכה לפקודה הבאה שלו. הרוגע העמוק הפנימי שזה גורם לי, הסבמישאן המנטלי הטוטאלי והצורך להיות במקום הזה. ובמקום- אני מתאבקת עם עצמי לקחת סמכות ולהחליט כנגד רצונו. להיות המובילה והלא מתפשרת. לקבל שהשפוט שלי יותר טוב משלו. לא לציית אלא להחליט בעצמי.
נכון שאני אחראית על חיי, אבל לתקופה ארוכה צייתתי בהחלטות הגדולות. זו הדינמיקה. ופתאום, אני מפסיקה להקשיב, מפסיקה לציית. זה קשה יותר ממה שניתן לתאר. אט אט אני מחזירה את הסמכות שלי בעצמי, האמונה בשיפוט שלי, היוזמה בפעולות היום יומיות. כמעט ולא גומרת, כנראה שזה יקח יותר זמן. אבל מרגיש לי שהייתי צריכה לעשות את זה. הרבה נפלתי, חזרתי עליו, ונסיתי שוב להתנתק. ועלי לסלוח לעצמי על זה. מה שחשוב זה שלקחתי את עצמי בידיים ועשיתי את זה. אף פעם לא שחררתי אדון , ומקווה שלא אצטרך שוב. אבל יודעת שמעכשיו אצליח להיות מי שאני- נשלטת חזקה.
