זה התחיל במאה שערים ונגמר בסשן ביער...
הרבה שנים הייתי דתיה, חרדית בתקופה האחרונה. כשהתגרשתי עזבתי את זה אט אט, והיום נשארים שרידים וכבוד אל הבורא, אבל לא מעבר. אך לא הצלחתי לעשות השבה למגזר החילוני בעבודה, ועוד יש ילדים ששומרים, אז יוצא לי לעיתים די קרובות ללבוש פאה וללבוש בגד צנוע.
כך שיצא לי השבוע להרצות במכון המשתכן בלא פחות ממאה שערים בירושלים. לא כל רמה של דת אותו הדבר, ומאה שערים הגולד סטנדרד בחומרות. התלבשתי מכוסה כמה שיותר- רק צוואר וידיים ראו, ויצאתי לדרך. היה ערב מוצלח, כולן נשים כמובן. והתחלתי בדרך הביתה.
ואז האדון מתקשר, רוצה לקפוץ. לא היה שייך, עד שאחזור. אבל כמו אדון טוב, חשב על פתרון, ונפגשנו בדרך, כאשר הוא בכיוון שלי ואני נוסעת בכיוון שלו. יער. לא צריך הרבה מעבר. ואני נשלטת טובה, היה לי קונדום ומגבת, הצלפות, צביטות, כאב, משיכות שער, ומה שאני ממש אוהבת- מחזיק אותי שאין לי אפשרות לזוז, ועושה מה שרוצה בי. אהה, שכחתי, אדון קניבל, היו גם נשיכות..
יכלתי לצעוק ללא רסן, היה ערב מאד יפה. העצים, הכוכבים. בהחלט עדיף מפעם הקודמת שקשר אותי ביער בירושלים אשר רואים את הפסלים של יד ושם. זה לא היה בטעם הכי טוב, מודה... אבל הפעם, רק חושך, קור, ערומה בקור והוא לרב לבוש -איך שהוא יודע כל הטאצ'ים הקטנים שעושים לי את זה.
כשעזבתי את החיים החרדיים דמיינתי שאהיה חילונית וזהו. וזה לא מה שקרה. אני מוצאת את עצמי חיה כאילו שני חיים נפרדים. והם לא מתמזגים כלל. יוצא לי לא מעט לעבור מאחד לשני תוך רגעים. הפעם זה היה ממש קוטבי. ממאה שערים לזיון ערומה ביער ע"י שולט מצליף ומכאיב שאומר לי להציג לו את הציצים, לפתוח יותר רחב את הרגליים. לא רע לי להיות עם הנשים החרדיות. יש רמה של התנהגות והתחשבות אמיתית אחת לשנייה. וטוב לי להיות זנותית, פומבית, משפריצה, משוחררת. כבר לא מנסה לשנות את חיי. הבנתי שכך יוצא לי. שונה אולי מהנורמה. הבנתי שאין לי צורך לבחור רק באחת הדרכים. נופר מתפצלת. כמו גיבורי-על: פעם קלארק קנט, פעם סופרמן, והם מסתדרים נכון? אז למה שגם אני לא..
