ZFT

 

 

Losing touch with reality?

 

Than stop living in a world of illusions.

 

 

הייתי שמח להקפיא את הזמן. 

כאן ועכשיו, לעצור הכל ולהמשיך רק כאשר אני מוכן.

או לפחות לחזור קצת אחורה, לחיות שוב את הרגע, להרגיש אותו זורם בעורקיי.

אך בנתיים החיים ממשיכים, ככל הנראה לטובה. 

כי כל דבר מגיע בזמן הנכון ולפעמים אפילו פעמיים כי טוב, הרי אלוהים יצר אותם אחד בשביל השניה. הוא רק מחכה לרגע המדויק ביותר עבורם. 

 

בנתיים רק נותן לשטוף את הדיו הכחול מהקנווס הלבן או לפחות להשאיר אותו כחלק מהרקע, מבלי להשתלט על כל התמונה, כי הוא כל כך עמוק, כל כך עצוב, עד שאליו נשאבת הנשמה. 

רובנו חושבים שכאשר המסע מגיע לקיצו זהו סוף הדרך בין אם לטובה או לרעה. 

הגשמנו את מטרתנו הראשית, קיבלנו סגירת מעגל לטוב או לרע, מכאן הכל ורוד\שחור לפי תוצאת המסע. 

אך מה אם סוף המסע הוא לא סוף הדרך? מה אם מאחורי יש קיר לבנים אותו רץ צריך לפרוץ,

אשר מוביל למסע שאחרי המסע, אל הלא נודע, חוסר וודאות, דרך בעלת שבילים מתפצלים וכל אחד הוא סיפור בפני עצמו. 

מה אם... סוף המסע הוא רק ההתחלה? מה אם הוא רק הגזע אשר מחובר לאדמה ועכשיו תורנו ללכת בין הענפים הסבוכים 

עד שמוצאים את האחד אשר מוביל לקרני השמש בפסגה.

 

אולי באמת המסע הזה הוא לא הסוף, הוא רק מתכון ליצירה משותפת וחדשה.. 

הרי אנחנו שנינו הMain characters בסיפור והוא בהחלט "רב מכר"

עכשיו רק נותר להרים את העט בבוא העת ולכתוב את הספר. 

 

לפעמים הייתי רוצה לשלוט בו, לכופף אותו כרצוני. 

לסרטט אותו כך שהכל יסתדר ברגע הנכון והמתאים.

לדאוג שהכל ילך לפי התוכנית, שהוא לא יהווה מכשול או בעיה. 

שעניין הטיימינג לא יהיה רלוונטי כלל.. שהרצון, הצורך, הכמיהה יהיו היחידים שמכריעים את המערכה. 

 אבל אז כמובן אני נזכר, שאני לא מדען מטורף, לא אל כל יכול. 

אין לי את האפשרות לשלוט במציאות כנראות עיניי למרות שכרגע הייתי נותן עבור זה הכל. 

 

אז מי יתן והטיימינג הנכון יגיע, שהכוכבים אי שם יסתדרו. שהערפל הזה יתבהר 

כי כרגע כל כך קשה לראות כשהכל מסביב אפור...

וכשהשמיים יתבהרו, אני עוד אהיה כאן, ניצב מולך כחוף מבטחים, כסלע איתן, עליו תכי עם המקל, ועבורך הוא יפתח.

 

 

i feel adventurous sometimes

cannonball

slow dive

into night pools

cold waters fine

i don't mind

 

I'm falling, without a parachute. 

Falling down that hole with no way to stop.

My head is foggy thinking about you, my body aches your touch.

My mind want to be yours, like you're the only one alive. 

You came like a shooting star, a tidal wave onto my shore.

You beamed with a radiant light, and then I understood it all.

I'm smitten from your beauty, every word pierce my heart. 

My body is your to play with, my mind yours to command. 

Everything I am belongs to you and I'll be here by your side.

 

Is like a whirlwind, I can wake up in the morning and my mind will start rushing with thoughts.
Like I'm wide awake for hours, like I didn't fell asleep at all, like booting a super computer in 3 seconds.
I don't know how to make it stops, how to shut my mind off and at this point I don't know if I even want it to change.
This is me, this is how my mind works. This is a part of me and I should love it all.
But sometime the melancholy is hitting hard, sometime the world just looks bleak and dark.

I try to look at the world in a brighter way but the darkness keeps creeping in, 
like a void that's eating all the colors, keeping me in a cage perfectly fit for my size. 
A cage that locks all the good things out there, feeding me with delusions, with fear and dread, but fear about what?
even I can't tell. Even I can't pinpoint what's not good in my life. It's not because I'm single, bad job, not having enough friends.
It's not because I feel alone in the world, I actually feel fine where I stand. 

No, it's deeper than that. It's because how I see people, the way I read my surroundings. 
How I see most people enjoying their normal life with normal way of thinking, How most of them are very predictable, happy on their own world, not trying to overthink every single step, not caring about everything out there.. Oh I wish I could share your way of life, but that's not going to happen.
What's more is.. how I don't feel like others can understand me, share the same weird way of thinking, seeing the world as I do. 
See the colors and the darkness at the same time, knowing to how fuse both of them to make a different way of thinking, humor, way of life.
And yes, I'm not special, there are millions others like me probably, but not where I stand now, not in the environment I am in.  

I just want to be seen, to feel understood, to feel like I'm not alone in the sense in the world. 
I want to get out of this cage, to stop the storm that running through my head and get to the eye of the storm. 

These days I just feel like I'm doing shitty.
The problem is that I don't even have a real reason to feel shitty, so when someone asks me how I'm doing
I just say "I'm fine, great even" because what else can I say? that I feel so bad for no particular reason?
Nah.. that won't do nothing but makes the other person feel a bit shitty himself, lying is better in these situations, the other side probably won't care anyway.

Well, maybe I do have a reason to feel shitty? - yea she left me, again, but I kind of expected that so it hurts a little less. 
maybe it's the fact that no one really understand me? - Sure, I am weird with unique kind of dark humor that is too true.. people hate when they hear the truth about the world but that's just me and I kind of like my own dark humor, even my inner darkness that can't be explained in words, at least not in a short conversation. 
So I guess that won't cut it, that's not why I feel shitty I guess.

Probably, maybe, It's because I can't find real love? a partner to be by my side? one that will stick with me even if it's hard?
Maybe because every time I give everything I can when I fall in love and then the other side run away too fast, too hard, with no warning what so ever?
Maybe because I think I deserve that kind of love, the unconditional love, the one we all dream about?
I know I can be weird, tactless, get annoyed by idiotic things.. but on the other hand I can be loving, kind, empathic, sympathetic, a good listener.. With too much emotional intelligence, no ego, no masks or faking it out. 
I left my red flags behind after a long work on myself, a work that's keep on going with every day

Fuck it, who am I kidding.. I do feel shitty because you left, again, after everything was perfect, after you confessed your love to me, after you said how a good match we are, after I met one of your kids, with his beautiful blonde hair and blue eyes. After you wanted to meet my friends after a short time, our deep conversations, laughs, pure emotional intimacy. 
I don't know what didn't "Aligned" for you all of a sudden, what was wrong for you, what didn't add up.
You say it's nothing I did, that I didn't do anything bad, or wrong, that I don't have any red flags for you. I don't know why you left something true and real, something that you deserve after so many toxic relationships you've been in, after all the mistreat you got in your life.. after YOU told me how no one ever treated you that way, like I did to you. 

Maybe that was the problem? maybe I treated you too good? Maybe it was too much? 
Or maybe It's just my fate, maybe I deserve to feel shitty, maybe... maybe that's the only thing the universe want me to have. 

Here I am, sitting at the beach, it's late evening already and I don't know what the hell am I doing here. Some impulse in the back of my head said "go, sit on the beach, it will do good for you". But here I am, sitting in the dark, listening to the waves, watching at the vast blackness of the sea, far beyond my reach.. And another thought creeps into my head - "go inside, disappear, let the seas wash you away."

Really? is that what I'm suppose to do now? Will it really wash me, my sadness, disappointment, loss, away? I'm only half a mind there, I'm this close, well I am already here, aren't I? What is couple more steps.. The water is cold beneath my feet, the sand is dense and soothing. I'm almost there, surrounded by the darkness, swallowed by the tides. I'm almost there, touching ocean's ground.

But then again, will it help? Is vanishing into nothingness really the solution? But then here I am, writing all of this instead of listening to the intrusive thought.

Here I am, with half a mind. 

Maybe another time.. 

לפעמים, טוב נו נהיה כנים.. לרוב, אני נותן יותר מידי הזדמנויות.
נותן לאנשים שפגעו בי להיכנס לי ללב, מאמין למילים הנעימות שלוחשים לאוזניי, נקשר מהר מידי, חזק מידי. 
גם אחרי שפוגעים בי, דוקרים מאוחרי הגב, נועצים את הסכין בתוך הלב, אם ינסו לחזור אליי עם הבטחה קטנה - "הפעם זה יהיה שונה", אני אפול לזה. 

ודיי, חאלס, זה כבר נמאס. למה המוח שלי גורם לי להאמין למילים האלו למרות שהלב צועק "תיזהר, זה יכאב"? 
למה אני חייב להיות כל כך טד מוסבי ולחשוב "Maybe she's the one" כשכל הסימנים מעידים על כך שהיא בהחלט "The one",
האחת שתשבור לי את הלב בלי אזהרה, כמובן שזה יבוא מהמקום הכי לא צפוי וללא הכנה.

נמאס לי להתאהב מהר מידי, לתת מעצמי ללא פשרות, הרי זה אף פעם לא נגמר עם תוצאות טובות.