לפני שבוע. יום רביעי, 22 באפריל 2026 בשעה 2:07
אזהרת טריגר: אונס
רק לפני כמה ימים בודדים ימים בילינו ביחד בנופש, ובכל זאת הזמן הקצר שעבר הרגיש כנצח. לה ולי גם יחד. החוסר היה בולט לא רק ברמה הרגשית, אלא אף ברמה הפיזית בצורה של כאב של ממש.
ואם אכן כך, מדוע התחיל המפגש המיוחל שלנו בטון כזה?
הוא התחיל במעשה מטופש שפצפונת עשתה כי הרגישה שהתעלמתי ממנה, למרות שלא כך היה. ובלי לחשוב, ברגישותה הרבה התנהגה את הרגש שלה ברגע של חולשה.
"מדוע עשית את זה?" שאלתי אותה. "כי ייבשת אותי", היא טענה להגנתה. "לא ייבשתי." ביטלתי את דבריה, "אבל אפילו אילו הייתי מייבש, זו נראית בעינייך תגובה הולמת?" שאלתי אותה. "לא", היא הודתה אחרי שתיקה קצרה. "סליחה".
הרגשתי את הדמעות עומדות לה בגרון לנוכח הכעס והאכזבה שלי ממנה. לא כעס ואכזבה שמתבטאים בצעקה או מריבה, אלא דרך שתיקה. דרך שפת הגוף שלי שנמנעת ממנה, מחלחלת בה ההבנה של מה שעשתה. "דמיינתי רבות בימים האחרונים איך אזיין אותך הערב", אמרתי לה בשעה שסעדנו יחד ארוחה שקניתי לנו מבעוד מועד, "ועכשיו - שום דבר מזה לא יקרה, כי לא מגיע לך", הודעתי לה. הביטה לרגע בעיני בהסכמה ומיד השפילה את מבטה בחזרה לצלחת ממנה אכלה.
אנחנו מתיישבים בסלון במקומות הרגילים שלנו כשאני קורא לפצפונת ואומר לה, בואי אלי. אני סולח לך. אני פורש את זרועותיי והיא נענית להזמנתי ובאה אלי, מתיישבת עלי, קוברת את פרצופה בצווארי ומתייפחת. יש ניחוח של קתרזיס באוויר, המשתלב עם ריח הלמון גראס מהנר שהדלקתי קודם באה פצפונת. אני נותן לתמהיל הזה להיות לכמה רגעים בעודי מנחם אותה.
נשארתי בסלון עם הנר בשעה שהחיה לקחה את פצפונת לחדר. בעדינות, תחילה. היא נותנת לה לגעת מעל הבגדים, להריח מעל התחתונים. להרגיש מקרוב את הדבר אותו כל כך רצתה - אבל הפסידה. היא מבקשת, מתחננת, תן לי להכניס אותו לפה. תן לי ללקק אותך. לבקש שאגמור היא לא מעיזה.
"את יכולה להסתכל", אני אומר עת אני מוריד את התחתונים ומתחיל לאונן מול פרצופה. נוגע-לא-נוגע, היא כל כך קרובה ועדיין כה רחוקה. אוחז חזק בשערה כשהיא מוציאה את הלשון ולא מגיעה. היא סובלת סבל נורא בשעה שאוכלת את הדייסה שהיא עצמה בישלה.
"הורידי תחתונים, שכבי על הגב", אני מורה לה - וכדבריי היא עושה. "פשקי רגלייך", אני מצווה. בחוסר רצון היא מפשקת מעט ככל שנפשה מצליחה לאפשר לה תוך הבנה של העומד להתרחש, אך היא אינה מתריסה. היא לא מעיזה.
אני רוכן מעליה - שתראה אותי - אותו - אותי - האדון שלה, הכאב שלה, האובססיה שלה. מהר אני חודר אליה כשאני אוחז חזק ברגליה ולא מאפשר לה לסגור אותן. באבחה חדה וללא כל הכנה. היא עוצמת את עיניה ופולטת אנקות של כאב כשהליבה שלה, רטובה ככל שתהיה, מנסה לדחוק אותי החוצה. מתאמצת להתכווץ, להצמיד את רגליה, לנוע תחתיי ולהקטין את מרחב הפעולה של החיה - ללא הצלחה. היא מצטמצמת תחת המשקל שלי, מצטמצמת, מתרוקנת, והנה היא נעלמה.
אני נשען עם הזרוע שלי על פניה בזמן שאני אונס אותה. קובר את פרצופה בכרית ומסתיר את פניה. והנה היא נגלית בפני סוף כל סוף - החמישית. הכי דוממת. הכי כואבת. הכי חשופה. הכי מבוטלת שאיתי אי פעם היתה. היא הצינור עכשיו, דרכו החיה מעבירה את עצמה.
אני חודל לאחר דקה או שתיים את בעילתה, רק כדי לרכון על ברכיי מעליה ולאונן. היא מסתכלת עלי כשאני שואל: "מי בובת הפורנו שלי?" בכנות אני שואל אותה. בצורה אמיתית לחלוטין ומבלי לשחק איתה משחקים. בכאב היא עונה לי: "אני."
אני לבסוף גומר עליה. לא כי היא הביאה אותי לשם. כי היא פשוט, תחתיי, התקיימה. על הבטן, על החזה, על הפרצוף. ממלא את הריקנות שלה היא הפכה. אוסף מעט מהזרע הנוזל עליה בידי השמאלית וברגע של אמת מפתיעה - מחטיף לה סטירה מצלצלת, מטרגרת וחזקה. רגע של שתיקה, היא המומה.
והנה עולה בי האנרגיה הייחודית שאני חייב לפרוק. וכך אכן אני עושה כשאני פורץ למולה בצחוק גדול על איך שהסיטואציה התפתחה. ופצפונת, מצידה, פורצת בבכי תמרורים נורא. כמו קפואה בזמן היא שוכבת על גבה ומתייפחת, מתייפחת, ריקה. "ברוכה הבאה אלי הביתה", החיה אומרת לה במבטה ובצחוקה המתגלגל - המקום הכי שקט וחשוך בו אי פעם ביקרה.
אל החיבוק שלי תחילה אינה מתרפקת, אינה מסוגלת או מוכנה. רק בוכה ובוכה. והנה בסבלנותי המשתלמת היא לאט נרגעת, נפתחת ומחבקת בחזרה. לאט לאט אני יורד אל ליבתה, נוגע בה את נגיעותיי על נקודותיה אותן אני משכבר מכיר. בשבילי היא גומרת, כי היא לא יכולה אחרת. אבל גם בשבילה. את האצבעות שלי היא מבקשת, ושוב גומרת. ושוב גומרת. על הרגל שלי היא מתחככת - כי לא די לה. לעולם לא יהיה די לה, זונה קטנה. אבל החיה, אל מול האובססיה שלה, מרוצה. מתוך החלל הריק והחשוך אליו נפלה, פצפונת השביעה אותה.
ריסקתי אותה כמו עצם בריח רכה ומכוח האמון והאהבה היא התאחתה. ומשם יצאנו כיחידה, חזקים מכפי שהיינו תחילה.
