לפני שבוע. יום שלישי, 13 בינואר 2026 בשעה 15:48
אני נכנס לחדר לפגישת הסיכום השניה שנ. ביקשה שנעשה. "תבוא שוב", היא אמרה לי בשבוע שעבר. שתקתי במשך כמה שניות ואמרתי לה "לא, אני רוצה שנסיים היום". היא קיבלה את דבריי למורת רוחה כי למעשה, לא רק שנ. רצתה שנעשה פגישת סיכום נוספת, אלא שעל פי דעתה המקצועית, אני עוד לא סיימתי ועלי להישאר מטופל שלה. אבל בעוד שאיני שולל את חוות דעתה המקצועית של נ., אני גם לא מרגיש עוד את הצורך לחזור לחדר הטיפולים שלה. ועל כך אותתתי לה כבר מספר פגישות.
"באת אלי עם סיפור חיים קשה", נ. אמרה בדקות האחרונות של אותה הפגישה בשבוע שעבר, "והצגת תנודתיות חזקה למדי בהתנהגות שלך." אני כבר ראיתי לאן היא הולכת עם זה, אבל נתתי לה להמשיך בדבריה בשעה שאני שותק ומרוכז בה ובדבריה. "הקיצוניות שבחלק מההתנהגויות שלך. על האופנוע, במיניות ובמערכות יחסים שלך, בתרופה שלקחת. התנודות החדות למעלה ולמטה מלוות אותך רוב חייך. ואני חוששת שפה קורה אותו הדבר." והנה היא לפתע שותקת ומסתכלת עלי בעיניה הבוחנות.
ביקשתי לבסוף: "נשארו לנו רק כמה דקות וציינת נקודה חשובה. אם את עדיין פתוחה לאפשרות הזו, הייתי רוצה לבוא בכל זאת לפגישת סיכום בשבוע הבא, שבה נוכל למצות את הנושא הזה בצורה רגועה." והיא כמובן הסכימה. כשקמתי והלכתי זרקתי לה "את מהממת". והיא חייכה חיוך נבוך מאוזן לאוזן. לראשונה מאז תחילת הטיפול הרגשתי שאולי נכנסתי, אפילו במידה מזערית, מתחת לעור שלה. מדוע זה היה כל כך חשוב לי מלכתחילה, זאת איני יודע.
כל הרקע הזה שאני מספר הוא החומר איתו באתי לפגישה האחרונה המדוברת, בה סיכמנו את העניינים שאת עיקרם אכתוב גם פה כמיטב המסורת שיצרתי לי, בה אני משתף את הדברים שהתחוללו באותו חדר תל אביבי של נ.
התיישבתי ומיד פתחתי בדבריי: "אפשר שיש מידה של אמת באבחנה שלך, שהרצון שלי לסיים את הטיפול מגלם משהו מאותה תנודתיות המאפיינת אותי", הודיתי בפניה ושיתפתי במחשבותיי מאז השבוע שעבר. "ואני יודע שאת מרגישה שלא יצאתי מכלל סכנה. אני יודע שכאשת מקצוע את דואגת. הבעת בפני את הדאגה שלך באופן עקבי לאורך הטיפול, והפגישות האחרונות אינן יוצאות מן הכלל בהקשר הזה. על כך, בין השאר, אני מעריך אותך מאוד." היא שתקה כהרגלה והקשיבה לדבריי ולמלים בהן בחרתי להשתמש. אין רגע של מנוחה עם נ.
"ועם כל זה, אני צריך לרצות את זה. למען האמת, אני צריך לחשוק בזה. בלבוא לפה. ואת החשק, או התשוקה הזו אני כבר לא מרגיש. להפך, משהו בי אומר לי שיהיה נכון לי לצאת לחופשי. לשים מאחור, לפחות לעת עתה, את רשת הביטחון שנוצרה לי פה. את המרחב הבטוח הזה."
הוספנו לשוחח על הנושא ובהמשך נ. אמרה: "אני חושבת שלאורך הילדות שלך למדת, שבמערכות יחסים קורים דברים רעים כשאתה מתקרב יותר מדי. פתאום יש לך משהו להפסיד. משהו שהפסדת בעבר פעם אחר פעם. אז אתה לוקח צעד אחורה כדי להגן על עצמך. ואולי גם משהו מזה משתחזר פה."
"את כנראה צודקת", הודיתי בשנית, "אבל אני מתאמץ לשנות את זה. אין הרבה אנשים בחיים שלי שיקרים לי באמת, זו הבחירה שלי. את כבר יודעת שאני סולד מחברתם של רוב בני האדם. את הסוליזם שלי את מכירה. אבל בקשרים העמוקים שכן יש לי, אני מאוד חשוף, או לפחות חותר לשם. זו דרך ארוכה, נכון, אבל אני מרגיש היום שאני בנתיב הנכון. אני צועד בה, בעוד שלפני ארבעה חודשים צעדתי בדרך אחרת לגמרי. דרך שסופה, לשנינו ברור, הוא מוות. והרבה מזה בזכותך." זכר של חיוך, או הוקרה, מופיע בזווית שפתיה.
"אבל כדי ללכת בדרך באמת צריך לעשות תיאום ציפיות עצמי. הדרך מובילה ליעד, ואת היעד צריך לבחור בקפידה. יש דברים בי שלעולם לא ישתנו: הסלידה מבני אדם, הסדיזם, הנטיה להתמכרות, אפילו התנודות, במידה מסוימת. השאיפה לשנות את הדברים הללו היא עקרה מיסודה. אבל להיות עליהם בשליטה, לעדן את הפינות המחודדות, לצאת מאזור הנוחות שלי ובעיקר לדעת ברגעים קשים שיש לי אפשרות בחירה - אלה יעדים ריאליים. בהם אני בוחר."
החלפנו עוד כמה מלים ואז זמננו תם. חייכתי אליה ואמרתי שלום בפעם האחרונה. אבל משהו בתוכי אמר לי שאני עוד עתיד לפגוש את נ. שוב.
אני רק יכול לקוות שאם וכאשר זה יקרה, הנסיבות יהיו טובות יותר מאלה שהביאו אותי אליה בפעם הראשונה.
