אזהרת טריגר.
פעם שאלתי אותה מה היה הרגע המשפיל ביותר בחייה. והיא סיפרה לי שבילדותה, כאשר היתה בכיתה א' או ב', עשתה פעם פיפי במכנסיה אל מול כל הכיתה. זה היה בזמן שיעור שבו המורה אסרה עליה לצאת לעשות פיפי, כנראה בגלל שכעסה עליה או איזו סיבה מטופשת אחרת. ופשוט לא הצליחה להחזיק מעמד, המסכנה.
את המורה לבסוף גירשו מבית הספר, אבל הנזק כבר נעשה. שנים היא נאלצה להתמודד עם זיכרון ההשפלה הזה. וגם הרבה אחרי שחבריה לכיתה כבר מזמן שכחו - היא תמיד זכרה. זה סוג האדם שהיא היתה: בעלת נטיה טבעית לקחת אחריות על עצמה, נטיה שבדרך כלל מלווה ביכולת אינטרוספקציה חזקה, אבל הצד הרע שלה הוא האשמה עצמית והלקאה עצמית בלתי פוסקת, שבתורן מתורגמות אצל חלק מהאנשים לערך עצמי נמוך, היקשרות לא בריאה, ועוד שלל צרות צרורות.
כמה עשורים קדימה, היא פגשה אותי בביתי כפי שלרוב היינו עושים ולבקשתי נשארה לבושה בטייץ ובחולצה הפשוטה איתם ביקשתי ממנה להגיע. הכנתי לנו ארוחה קלה ושתינו יחד מהיין האהוב עליה, על אף שידעה שאני סולד מאלכוהול. היא נפתחה כלפי ונרגעה, בשעה שהבינה שזה עוד אחד מה"ערבים הוניליים" שלנו שבו אני מתחשב בה, והצורך שלי להתפרץ עליה לא מתעורר או שאינו חזק מספיק כדי להניע אותי לפעולה.
טיפשה גמורה.
לאחר זמן מה של בילוי משותף כזה היא פרשה רגע לשירותים, וזה היה בדיוק הטריגר לו חיכיתי. עשיתי עצמי הולך לחדר הסמוך כדי לקחת ממנו משהו כשצעדתי אחריה, אבל כשבאה לסגור את דלת האמבטיה התפרצתי פנימה והפלתי אותה אל הרצפה בסטירה חזקה. מבטה ההמום והמזועזע לבדו היה יכול לספק כל סדיסט מן השורה, אבל אני לא הסתפקתי.
גררתי אותה באכזריות משערה אל תוך האמבטיה כשהיא צורחת ובוכה.
"את צריכה לעשות פיפי, שלוליתית? קדימה - תעשי." השתמשתי באותו שם הגנאי שהדביקו לה ילדי כיתתה, ובאומרי את המילה הזו היה נדמה שסכר גדול נשבר בתוכה והתחילה להתייפח ארוכות לנוכח ההשפלה שיצרתי בה, בתוך כך שהיא מבינה שהערב הזה כולו נוצר במטרה להפיל אותה - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
נתתי לה רגע להתבוסס בדמעותיה ואז חזרתי שוב על הוראתי בעודה לבושה בבגדיה: "תשתיני", רכנתי אליה, מלקק את דמעותיה הרבות מפניה בזמן שהיא מוסיפה לבכות, משחררת את שרירי האגן, וממלאת את מכנסיה בשתן שלה עצמה.
אפשר שבאותו רגע הייתי יכול כבר לעצור, היא הלוא היתה בתחתית של התחתית. זה בטבע האנושי שלה להיכנע לי כשם שזה בטבע החייתי שלי להביס אותה. אבל כשהתבוננתי בה היטב, עוד לא ראיתי את החמישית עליה כבר כתבתי, ובה אני חושק.
אז הסרתי ממנה את בגדיה בגסות, ואת תחתוניה הספוגים דחפתי אל תוך פיה. השכבתי אותה על הגב באמבטיה, עמדתי למולה ורוקנתי את עצמי עליה: על פניה, על שערה, על פרצופה ואל תוך פיה ואפה, על כל איבריה. מספר פעמים עשיתי כך לאורך דקות ארוכות בשעה שאני עומד מולה ושותה מבקבוק מים גדול שהצבתי ליידי, מחייך בבוז ומגחך לפרקים.
והנה הופיעה לנגד עיני החמישית: גוף ריק, רטוב ומוצף בשתן שלה ושלי, מושפלת עד העצם, כבר לא בוכה כי לא נשארו בה דמעות להוציא, מביטה בחלל במבט ריק כי אין בה עוד כלום למעט הגרעין הקטן שהיא. ולנוכח המראה הזה חוויתי התעוררות פיזית גדולה.
הפכתי אותה על בטנה, התפשטתי מיד וחדרתי אליה באבחה חדה. אבל רק כדי להרטיב את עצמי דיו, כי מיד יצאתי ממנה ושוב חדרתי, אנאלית הפעם, מבלי להתחשב בה יותר מדי הלמתי בה פעם אחר פעם, מושך בשערה ונושך את עורפה לפרקים, טועם מעט מדמה המעורבב עוד בשתן שלנו, והיא, מצידה: בדממה. לא נאנחת, לא כואבת, לא צורחת, ובוודאי שלא חושבת, שואלת, או תוהה, אלא ריקה, בדיוק כפי שאני רוצה אותה.
לא אפרט את אירועי המשך הערב שלנו שהתרחשו לאחר שגמרתי בתוכה, אבל ההשפלה שחוותה כילדה, סוף סוף ידעה קצת מנוחה.