אצל בעלי אישיות סדיסטית כמוני, הפגיעות של האחר עשויה להיות מעוררת מינית, במיוחד כאשר היא מוצעת באופן חופשי כמו בביטויי אהבה או הערצה. זה דבר שהיה לה קשה מאוד לקבל; היא מעולם לא הצליחה להבין מדוע אני מתאכזר אליה ומתפרץ עליה לנוכח גילויי חיבה מצידה.
בפעם הראשונה שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי החטפתי לה סטירה שהפילה אותה לרצפה ומיד הסתערתי עליה ואנסתי אותה באכזריות. בפעם אחרת סיפרתי לה סיפור מהילדות שלי והיא התקרבה אלי בוכיה כדי לחבק אותי, ואני בתמורה אנסתי אותה אוראלית עם היד שלי, כפי שכתבתי כבר בפוסט ערב טעימות.
היו פעמים שזה היה רק מבט העיניים שלה, או אפילו מחווה קלה שבקלות שחשפו אמפתיה מצידה, תום, חולשה, וגרמו לי להתפרץ עליה בתגובת שרשרת עצמית מתחזקת. שכן ההתפרצות עצמה יצרה לולאת פידבק חיובי בצורה של צרחות, התנגדויות ובכי, שהגבירו את ההתפרצות, וחוזר חלילה. ממש כמו בפיצוץ אטומי.
וככה באמת הרגשתי בכל הפעמים הללו. הנפש שלי מתפוצצת בפיצוץ אטומי בתוך הגוף שלי. שמישהי נכנסה ללב שלי, ארוע שהוא לכשעצמו נדיר ביותר וקרה פעמים בודדות, והיא מביעה אהבה - חושפת חולשה, ודווקא שם היא פוגשת את הסדיזם שלי בצורה הכי פראית, גסה, חייתית ונוראית שלו.
זה היה גילוי בלתי נעים שגיליתי על עצמי.
היא מחמיאה לי - אני רוצה לראות אותה מתחננת.
היא מתמסרת אלי - אני רוצה לקרוע את הגבולות שלה לגזרים.
היא מגלה חולשה - אני לא עוטף אותה. לא מחבק. אני מנצל אותה, עד שלא נשאר ממנה כלום.
פעם אחר פעם אחר פעם אני ממיט עליה את האסונות שלי. ופעם אחר פעם, היא חוזרת אלי.