אני שונאת אותך על מה שעשית לי. פתחת לי תיבה של שרצים. לימדת אותי מה זה להתמסר באמת. בקיצוניות. בסופניות. ואני לא יודעת אם זה משהו שצריך ללמוד.
אני סיפרתי לך על הפחד שלי ממים, ומה אתה עשית? הטבעת אותי בברוטאליות במים של הנחל ההוא באמצע החורף. ואתה יודע שהייתי מוכנה למות בשבילך באותו לילה. אם רק היית משאיר את הראש שלי מתחת למים עוד דקה. עוד רגע. את הכל אני נתתי לך באותו הלילה כשמצאתי את עצמי נופלת לבור בנפש שלך. אתה בור ללא תחתית.
אני חייבת להאמין שאתה אוהב אותי. חייבת. כי אם לא, אין סוף לנפילה שלי. אני מתמלאת בחרדה והראש שלי מתבלגן במחשבות, הלב שלי מפחד, כי אתה לא אומר לי "אני אוהב אותך". אתה כמעט ולא מחבק אותי. אתה נוכח שם כל הזמן, ברור, אבל כשאתה שם אני בעיקר מפחדת. ואם אתה לא אוהב אותי, זה הסוף שלי, כי בשביל מה נתתי את הכל? בשביל מי?
פעם אחר פעם אנסת את הנפש שלי. את הגוף שלי. ואני שונאת אותך על זה שראית שזה בדיוק מה שהייתי צריכה שתעשה.
התחננתי בפניך שתראה לי אהבה. אבל כל פעם שהתחננתי קיבלתי ממך רק כאב. כאב בגוף שלי, בראש שלי, בנפש שלי. לפעמים נראה לי שאתה כולך עשוי כאב. ואני שונאת אותך על זה שהמחשבה הזאת מרטיבה אותי.
לימדת אותי כל כך הרבה עלי. לקחת אותי לטיול מודרך בתוכי וחקרת כל פינה בצורה הכי יסודית. הפכת אבנים שאף אחד לא העיז להפוך. במיוחד לא אני. בעיקר את האפלות, ואתה יודע שיש הרבה. לקחת את הרעש בראש שלי שהיה שם עוד שנים לפניך, מצאת את כפתור המיוט, ולחצת עליו. עשית לי שקט מוחלט.
הגמרת אותי בלי לגעת, העפת אותי בלי כנפיים, ריסקת אותי בלי כרית אוויר. מחקת אותי ובנית אותי מחדש בצורה שלך. אתה מרוצה עכשיו סוף סוף? הצלחתי לספק אותך? האם אני גם לימדתי אותך משהו עליך? משהו אחד קטן, פצפון, תן לי רק טיפה ממך. אני מתחננת.
לפעמים נדמה לי כאילו בעולם הזה יש רק שניים. אתה ואני.
ואני שונאת אותך על זה. שונאת אותך על כמה שאני אוהבת אותך. על כמה שאני שלך לנצח.