אזהרת טריגר
עוד מהיותי ילד התרגשתי מכאב. אני זוכר את עצמי בגיל צעיר מאוד, כנראה חמש או שש, בסיטואציות שונות בהן ילד אחר קיבל מכה, או אפילו טוב מכך - ילדה. אני זוכר את ההתרגשות שהרגשתי למשמע הצרחות שלה והבכי שלה. הדרייב והאנרגיה שהצטברו בתוכי היו כל כך גדולים, שהייתי בטוח שאני יכול לכבוש את העולם. אז גם התחילה ליפול אצלי ההבנה, כשהתחוור לי דרך ניסיון חיים קצר כזה והסתכלות על הסביבה שלי, שמשהו בי שונה. רק את השוני ידעתי. לא סימנתי את הדבר השונה שבי כ"טוב" או "רע", לא ידעתי לעסוק בכאלה שאלות. ידעתי רק להצביע על הבדל מובהק ובלתי ניתן לגישור - ביני ובין הסביבה שלי.
היו פעמים שהמערבולת המתחוללת בתוכי לנוכח כאב של האחר, ועדיף של האחרת, היתה כל כך גדולה, שהייתי חייב לפרוק אותה. והדרך שלי לפרוק אותה היתה באמצעות צחוק. אבל אחרים הרי לא היו מגיבים בצחוק - את זה ראיתי במו עיני. הם באו אל הילדה שקיבלה מכה, ליטפו אותה, ניחמו אותה. ארשת פניהם נראתה מודאגת ואוהבת. עבורי רגשות כאלה היו זרים לחלוטין ולכן פעמים רבות לנוכח אירוע פציעה שכזה, הסרתי את עצמי מהמרחב ומהר הלכתי להתחבא במקום אחר, שם הייתי מתפקע בצחוק גדול שהשתלט עלי.
ההתנהגות הזו של בני אדם שהביעו נחמה, דאגה או אהבה כלפי מישהו שסובל מכאב, היתה זרה לי לגמרי. כילד, לא הצלחתי להבין אותה כלל עד כדי כך שלעתים היה נדמה לי שבני האדם עליהם אני מסתכל הם מין אחר ממני. תחושת הזרות הזו, הניתוק והבדידות שמלווה אותה, הם משהו שהמשיך ללוות אותי גם אל תוך חיי הבוגרים.
כמו הפעמים האלה בחיי הבוגרים בהם הייתי משאיר אותה ערומה ומכוסת עיניים במרחב הסלון, תחת איזו אמתלה או משימה אקראית ולא רלוונטית, הייתי מזיז איזה רהיט או מניח קוביית פלסטיק קטנה על הרצפה. הייתי מייצר סיטואציה שבה היא שאיתי "קיבלה מכה" כי "משהו קרה". פעם היתה דופקת את הראש בפינת שולחן; פעם אחרת דרכה על קוביה; פעם שלישית נפלה ונחבלה.
ואני? אני כמו בילדותי - צחקתי. פרקתי את הדרייב כפי שהייתי עושה. אבל בשונה מבעבר, כבר לא טרחתי להסיר את עצמי מהמרחב. בפרצוף שלה צחקתי, צחוק גדול ובריא, כזה שבא מהלב. לא הרגשתי עוד צורך להסתיר אותו. ההפך הוא הנכון - רציתי שתדע מה הכאב שלה גורם לי להרגיש. הרבה פעמים כאב והשפלה כאלה רק "פתחו לי את התאבון" ובאותה השעה, משהיצר הסדיסטי יצא לחופשי, הייתי ממשיך לפעולות קשות יותר.
בעוד כואב לה במקום אחד בגוף כי "קיבלה מכה" הייתי מכאיב לה במקום אחר. מעיף אותה לרצפה בסטירה אולי. ושוב עולה הצחוק. הייתי תופס אותה מהשיער בחוזקה, מעיף את כיסוי העיניים ויורק על עיניה. ושוב עולה הצחוק. שתראה אותי צוחק, כי ככל שהיא מסתכלת כך היא מבינה כמה היא קטנה. כמה היא חסרת משמעות. וככל שההבנה הזו מחלחלת בה כך גם אני גדל בהתאמה. מתפתח. יוצא לאור.
פעמים מסוימות נהגתי אף להמשיך ולאנוס את חוריה. לא עם האיבר שלי. לא מגיע לה להרגיש אותי. לא. באצבעות הייתי משתמש כדי לאנוס אותה, או בחפצים שהיו נמצאים ברשותי, עד שהיתה צורחת בבכי. ושוב עולה הצחוק. הצחוק שלי ברגעים הללו הפך למן סמן עבורה, שמראה לה כמה נמוך היא יורדת. וככל שהצחוק שלי התגבר, כך הסמן שלה ירד נמוך יותר בהתאמה - עד שהגיעה אל האפס המוחלט שלה.
האפס שלה - האינסוף שלי.