פלשבק. אתה נזרק אחורה בזמן. זה כמו הרגע הזה כשאתה נופל, מילישניה לפני שאתה פוגע בקרקע, ואתה יודע שתפגע, זה בלתי נמנע, ואתה מרגיש את הבהלה הפתאומית הזאת. הפחד הדטרמיניסטי שידוע מראש שיתממש כי זהו, אתה כבר אוטוטו פוגע. ככה זה מרגיש, אבל זה לא עובר. יש עוד ועוד מזה, מהבהלה המתישה הזאת ומחשבה מתגנבת לראש שלך: זה יישאר ככה לנצח?
צמרמורת קרה חולפת דרכך כמו גל, אתה מרגיש את הלב דופק החוצה מהחזה, הגוף מזיע, הנשימות רדודות ומהירות, האישונים מתרחבים, אתה לא רואה בעיניים כי מסך שחור יורד עליך ואתה נופל, ונופל, אתה במהירות הסופית שלך כשהכוחות המושכים אותך מטה מתאזנים עם ההתנגדות חסרת התועלת של הנפש שלך. אתה פוקח עיניים ומסתכל למטה אבל פאקינג אין כלום, כלום לא מחכה לך שם.
אתה פוגע בקרקעית בעוצמה. בתחתית של הבור ממנו אין יציאה. הגעת לגיהנום? אתה האין. אתה הלא. אתה בחושך שבתוך החושך וכל מה שיש בפנים הוא פחד וסבל שיוצאים ממך החוצה ורוקדים מסביבך במחול של שדים, אש יוקדת בעיניהם וקולם הזועק אליך מלים רעילות שמטילות צל כבד עליך.
וכל מה שעובר לך בראש, כל מה שאתה רוצה, מקווה, מייחל, מפנטז - שזה יפסיק. אלוהים, רק שזה יפסיק.