הכרתי שפע של אנשים שנדמה כי התקיימו בתוך נורמה מסוימת: עשו את המסלול ה"סטנדרטי" שהרוב עושים, מצאו בני ובנות זוג, הקימו משפחה, תחזקו קריירה יפה ומכובדת. קיימו קשרים בריאים ויציבים. מהמקום שאני התבוננתי עליהם, אף שברור לי שלעולם איני יכול לראות הכל, נדמה היה כי הצליחו לחוות אושר באופן רציונלי; מאוזן. והפיקו הרבה סיפוק מהחיים שלהם ושל הקרובים אליהם.
אבל הכרתי בעברי נרקיסיסט אמיתי וגם מיזנתרופית. הכרתי אדם אחד שסבל מפסיכופתיה. הוא היה אדם מיוחד מאוד. הכרתי גם מזוכיסטית פתולוגית שהצורך שלה בכאב נפשי ופיזי היה מגורען באישיות שלה כל כך עמוק, שהוא הגדיר את כל מהלך חייה ואת הבחירות שהיא בחרה לעצמה - בקריירה; בזוגיות; בחברים; במשפחה. הכרתי אנשים שאת כל הקיום שלהם עשו בבית כלא, עוד מילדותם, שהרי הם היו במאסר עולם. הסורגים היו הראש שלהם, הסוהר היה המחשבות שלהם, והשופט שגזר עליהם את הגזרה, היה הלב שלהם.
הכרתי אדם שסבל מדיכאון קליני כל כך עמוק, שעוד לא היה יכול לשאת את הסבל שלו והחליט לשים קץ לחייו, מבלי לומר שלום ללבבות ההרוסים שהוא השאיר אחריו.
הכרתי אנשים שניסו. שנתנו את הכל כדי לראות את האור שיש בחיים האלה. את היופי. כדי להסתכל פנימה ולמצוא את הכוח הטמון בהם. כדי להתעורר בבוקר ולחייך. ונכשלו פעם אחר פעם מחדש, תוך שליבם מתמלא על כך בבושה.
לפעמים כשאני לבד, אני מסתכל במראה ואני נבהל מאוד: כי את כל האנשים שהכרתי אני מוצא גם בתוכי.