"ההרגשה הזאת שמלווה אותי. ההרגשה הבלתי נסבלת שאני לא מצליח לנער אותה ממני. ורק התרופה עוזרת לי." M פותח בדבריו מבלי לומר שלום כמו שצריך או לדרוש בשלומה. היא מסתכלת עליו ונותנת לשתיקה להתקיים לרגע בינה ובינו. "תגיד על זה עוד", היא סוף סוף שוברת את השתיקה.
"שאני לא יכול להיות בחברת עצמי. או בחברת אחרים. אני לא מצליח לייצר קשרים אותנטיים ובעלי משמעות עם בני אדם, ולא עם עצמי. אני מוצא את עצמי צריך להתרחק. לברוח. קשה לי לתאר את ההרגשה הזו. היא יושבת לי בבטן ומתפשטת לחזה, ומשם לכל הגוף. היא בלתי נסבלת ואין לי עליה שליטה. לא לקחתי את התרופה", הרגעתי אותה.
"אם כך, איך התמודדת עם ההרגשה?" היא שואלת.
"כשעולות בי מחשבות על התעללות דרך טריגרים שונים. התעללות רגשית שמלווה לאחר מכן בהתעללות פיזית בכאלה שאני חווה אותם או מביא אותם למקום שהם חלשים ממני. המחשבות הללו מנטרלות את ההרגשה. הן מייצרות את ההרגשה ההופכית לה." M מנסה לדייק.
"הופכית איך?" נ. שואלת.
"הרגשה של מלאות איפה שהרגשתי קודם ואקום. הרגשה של שלווה שהחליפה את חוסר השקט. דרך ההתעללות אני חווה את עצמי כאומניפוטנט, אל מול האימפוטנציה של הריקנות שאני מרגיש בדרך כלל. אלה שני קצוות ביניהם אני מדלג, אבל לא מצליח להיות באמצע. באמצע יש חמלה, אמפתיה. רגשות שאני לא מצליח להרגיש."
נ. שואלת על העבר של M, על התקופה בה היה נשוי, על מערכות יחסים שקיים. על הילדות. מנסה להבין איך דבר הוביל לדבר, ופתאום M נזכר.
"אה, דווקא כן הרגשתי אמפתיה. אני זוכר בבירור שלושה מקרים בילדות בהם הרגשתי כך. אחד מהם היה כלפי העכבר", ומוסיף לספר על עוד שני מקרים מהילדות בהם היה עד בבית להתעללות פיזית ורגשית שהיתה מכוונת כלפי מישהו אחר, פעם אחת ממנה, ושנים אחר כך פעם נוספת ממנו. M מתמלא בשמחה כשמבין שלכל הפחות יש לו את היכולת להרגיש אמפתיה. חמלה.
אבל נ. יושבת שם בשתיקה ודמעות כבדות מצטברות תחת עיניה לנוכח הסיפור ש M מספר. לבסוף היא נושמת עמוק. "לא היית צריך לעבור את זה. לא הגיע לך", היא מאשרת.
ובדבריה אלה אני פתאום מרגיש. לא M. אליה אני מרגיש. לא את הצורך להתעלל בה. לא ללקק ממנה את הדמעות. לא להשפיל אותה. אני מרגיש כלפיה חמלה. אני רוצה לחבק את הכאב שלה שהעברתי לה דרך הכאב שלי ואת האהבה שהיא העבירה לי דרך הדמעות שלה.
"אני חושבת", נ. מסכמת את המפגש הקשה, "שההפך של אימפוטנציה הוא פוטנציה, ולא אומניפוטנציה. כשראית שאני בוכה, מה הרגשת?" היא שואלת.
"חמלה", הודיתי באמת. "רציתי לחבק אותך. לנחם."
"אבל לא רצית להשפיל אותי", נ. מוסיפה, "לא רצית להכאיב לי או להוריד אותי. הדבר שהרגשת עכשיו - בשביל זה אתה בא לפה", נ. מוסיפה. אבל אני? אני כבר חייב לצאת מהחדר הזה, כי זה יותר מדי.