זה מתחיל בנשיקה עמוקה ורטובה. "את רוצה את הרוק שלי", אני מבחין, "בואי וקחי אותו". אני תופס את הלסת שלך כך שהאגודל והאצבע שלי לוחצים על השיניים הטוחנות שלך מבחוץ, וזה גורם לך לפתוח את הפה באחת. אני יורק לתוכו פעם אחת. ועוד פעם. "כן", אני אומר לעצמי כשאני מסתכל עלייך במבט דרכו את עשויה לנבא את שעומד להגיע, "לזה התגעגעתי."
אני מוריד אותך למטה למקום שאת אוהבת להיות בו. זה לא רק המקום הפועם והקשיח במרכז הגוף הפיזי שלי, אלא שזה גם המקום שבו את פוגשת את המרכז שלך. השקט שלך. לאט, את מתמסרת. זה לא מתג אצלך, של און ואוף. זו דרך. פתחתי לך את הדלת המובילה אליה ולשם אנחנו יחד צועדים.
"רגע", את מבקשת. "אני צריכה פיפי".
במקום שבו את מבקשת שם אני רואה הזדמנות, מסמן לך את הדרך לשירותים והולך אחרייך. "שבי שם", אני מבקש כשאני מצביע על המקלחת. "כן?" את שואלת בהיסוס, "זה ייצא ככה?"
"בטח שזה ייצא", אני עונה בשעה שאני עומד מעלייך ומאונן למראה יצירת האמנות שלי. אני רוצה שתסתכלי, שתראי במישרין את תוצאות מעשייך. ואכן במהרה זרם חלשלוש מתחיל לצאת ממך. אני אוסף מעט מהנוזל אל ידי ודוחף אותה לפיך. "איך הפיפי שלך היום? טעים?" אני שואל בלי לצפות לתשובה.
אני מוליך אותך על ארבע בחזרה לחדר השינה ומציב אותך על פינת המיטה כשברכייך על הרצפה. את שומעת אותי משחרר את החגורה. עשר ההצלפות הראשונות הן רק הכנה; הן לא בשבילי, הן בשבילך. מהצלפה להצלפה גופך כמו מתכווץ, הופך קפוץ. דרוך. אני לא מפתיע אותך. זה לא הזמן להפתעות. אני מתקשר. "עכשיו עוד שתיים", אני אומר. "עכשיו שחררי את הגוף", אני מבקש.
עשר ההצלפות הבאות הן בשביל שנינו. חדות יותר, חזקות יותר. משאירות לך פחות מרווח תנועה כי את הופכת קטנה יותר מהצלפה להצלפה. את מצטמצמת, אבל לא כי את נעלמת, אלא כי את הופכת מרוכזת יותר. כמו תבשיל טוב המצטמצם תחת להבה, מבעבע בשעה שמתאחדים בו הטעמים לכדי התוצר המוגמר המשלב את כולם יחד.
אני שולח אצבע סקרנית אלייך שמגלה בין רגלייך נזילה. לא כי כואב, גם לא בגלל המעמד או הפער הנפער בינינו לרווחה. אלא כי ממקומך בפינת המיטה שלי, את יודעת שאותי את מרצה.
חמש עשרה ההצלפות האחרונות הן כבר בשבילי. הגוף שלך משתחרר, גם אם טיפה, ומביע לי מסר ברור - עכשיו אני שלך. עשה בי כרצונך.
הדממה עוטפת אותנו, את החדר, כשאני מציב אותך על הבטן וחודר אלייך באחת. גם הפעם אני מזהיר: בכוונתי לחדור מהר. באכזריות. היום איני מרחם. כואבת ורטובה את מקבלת אותי, הופכת אפילו יותר קטנה, מצומצמת, מרוכזת, ומתוך השקט שאת חווה כך את גומרת.
אנחנו בעליה הסופית לפסגה שאנחנו עומדים לכבוש כשאני מוביל אותך בחזרה למקלחת ושוב מושיב אותך לפני בכריעה, מקלח אותך בנוזלים שלי באותה התנוחה שבה הכל התחיל.
מתי, בעצם, זה התחיל? זה היה לפני שעה קלה? לפני שנה? נדמה כי איתך תחושת הזמן אובדת לי. באנו מן האינסוף ואליו פנינו מועדות, כי ככה זה כשאני איתך, הדרך לפנינו נפרשת - ולעולם לא תיגמר.