אזהרת טריגר: אונס
אחרי ההצלפה הכואבת והאחרונה אני כמו מטיל אותך על המיטה ומסובב אותך לגבך. מאבק כוחות קצר בו מהר הובסת מוביל אותי אל בין רגלייך כשאני מגמיר אותך עם הלשון שלי. משתמש בך. ניזון ממך. ואז עוצר, מלטף את ירכייך עם פני, מתרפק עליהן, חולף על פניהן עם שיני ולשוני. ריח העור שלך וטעם הנוזלים שלך מעורר בי משהו, סערה פנימית מבעבעת בי, צורך... לפלוש. לנצל. לתבוע. לבטל.
באבחה חדה אני מסובב את ראשי לירך שמאל ונושך אותך בנשיכה חזקה. את צורחת אבל לא זזה, וכך אני נשאר שניות בודדות שמרגישות לך כמו נצח. וברגע שאת בטוחה שזהו, שאני משחרר אותך, דווקא אז הלסתות שלי מתכווצות עוד יותר על בשרך.
זרמים בלתי נסבלים של כאב עוברים בכל הגוף שלך, ובתנועה אינסטינקטיבית של בהלה, את מתנתקת ממני ונסוגה לקצה המיטה, מבועתת. אני רוכן מולך על ארבע ומסתכל עלייך בבוז.
בוכה, מייללת, את צועקת: "מה עשית לי M! זה ממש כואב לי! יורד לי דם!" במילותייך את מקווה שהן כמו ישמשו תנאי עצירה, אבל אז את מתבוננת בי טוב יותר ואת מבינה - צעקותייך נפלו על אוזניים ערלות. אין M מולך עוד. כעת זו החיה.
היא מלקקת את הדם שלך מהשפתיים שלה, מסתכלת עלייך, רעבה. החיה בזה לך על ההתגרות שלך בה. ואת מצונפת בפינת המיטה, ערומה, רועדת, מחבקת את רגלייך בתנוחה עוברית ששומרת עלייך ובוכה, מתחננת, "תפסיק עם המשחק הזה, תפסיק!"
והנה החיה אלייך מתקרבת, מבטה נעול עלייך ופרצופה צמוד לפרצופך, את עוצמת את עינייך ומתנשפת בנשיפות כבדות, רועדת, עובר בך פחד גדול. החיה מלקקת את פנייך לכל אורכם במן ליקוק חזק וגס, שמלקט את כל הדמעות המלוחות שלך לתוך פיה.
רעד קל חולף עלייך כשהחיה תופסת את פנייך בידה בחוזקה ומסובבת אותן: ועוד ליקוק, איטי, רטוב. את מרגישה את הריר שלה נוזל על הפנים שלך.
מסך שחור נופל כשהחיה מכניעה אותך על בטנך ורוכנת מעלייך. חודרת אלייך באופן כזה שמבהיר לך - אין לך דרך להתנגד. הגבול נחצה. פועמת בך החיה, מפמפמת בך, אבל את כבר לא בוכה, אין לך עוד דמעות להוציא, בוהה בתקרה, את ריקה, אין יותר אותך, כי יש רק את החיה. ואת? כל מה שנשאר לך זה רק להתקיים שם. זוהי החפצה במלוא מובן המילה. זה לא משחק. זה להפוך לחפץ עצמו. את החפץ, את הצינור, דרכו החיה מעבירה את עצמה. את האמצעי שנותן לה לקבל את מבוקשה. את המתקיימת ותו לא, הנושמת, הזונה.